התקופה הנוכחית קשה מאוד עבורי.

אני לומדת באוניברסיטה ועובדת במשרה מלאה במקביל. זה קשה, זה מתיש ובגלל שזו עבודה מול לקוחות זה גם פוגע במערכת העצבים שלי.

העובדה שאני מאוד בודדה ואין לי חברים בהחלט לא עוזרת לי פה. אני פשוט עוברת ימים שלמים, לפעמים שבוע שלם, מבלי שאני אדבר עם אדם אמיתי ולא סתם איזה לקוח.

את החבר שלי אני רואה פעם בשבוע, גם הוא לומד.

לא קל לי. גם כלכלית זה בהחלט לא קל.

בעיה נוספת היא שאין לי דרך באמת לשחרר קיטור בסופי שבוע, אז אני עוברת משבוע אחד של עצבים ותשישות ישירות לשבוע נוסף של אותו הדבר, וזה שוחק אותי.

עם זאת, אני לא חושבת שמגיע לי לשמוע מהחבר שלי, האדם היחיד שאני סומכת עליו באמת, שאני "שלילית".

עם היסטוריית הדיכאון הקליני שלי והפרעת החרדה, אם הייתי שלילית באמת הייתי פשוט מתאבדת. פעם אחת אפילו ניסיתי.

אבל מאז החלטתי לשקם את עצמי, החלטתי לפעול כדי שכן יהיה לי עתיד אמיתי וטוב. אם הייתי שלילית בנוגע לחיים, לא הייתי עובדת ולא הייתי עושה תואר. באמת שלא נראה לי שאדם שמאס בעולם הזה יטרח להעמיס על עצמו דברים שאמורים לשפר את חייו בעתיד, הרי הוא רוב הסיכויים אפילו לא רואה לעצמו עתיד.

פוגע בי שהאדם הכי קרוב אליי לא מעריך את זה שאני לוקחת על עצמי הרבה, ועוד בכוונה כדי שיהיה לנו, לשנינו ביחד, עתיד טוב. זה לא שאני עושה את זה למען איזה שעשוע. אני באמת בונה לעצמי עתיד טוב יותר, לדעתי.

הוא ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר משלי, אז אולי הוא לא מבין מה זה בכלל להיות בעמדה כמו שלי. הוא לא צריך לעבוד בזמן התואר, כי ההורים שלו משלמים לו על הכל כולל הכל.

הוא יודע שאני בתקופה לא נעימה, ועוד אני רואה אותו רק פעם בשבוע ואני כל הזמן מתגעגעת וחושבת עליו ורוצה להיות קרובה אליו, והוא עוד מסוגל להגיד לי דברים כאלה מחורבנים.

כל מה שאני רוצה בסך הכל זה שהחבר שלי יתמוך בי ויבין אותי.

כל משמרת בעבודה מלאה בטריגרים שמעירים את הפרעת החרדה שלי משנתה. אני נמצאת שם במאבק תמידי עם הפחדים שלי, וזה שוחק לי את הנפש והעצבים. שלא לדבר על זה שאני כבר מרגישה חולה בגלל זה.

אני אדם עם קשיים נפשיים שיוצא לעולם ומנסה להתגבר עליהם, במקום להתאשפז בכפייה כמו שרבים עושים. אני מכירה אנשים עם בעיות כמו שלי, אני יודעת מה הם עושים בחייהם. רבים מהם לא יוצאים בכלל מהבית. ואחרים מאושפזים ולא יוצאים מהמוסד.

אז אני יוצאת מהבית ומפרנסת את עצמי, עושה תואר ראשון, לא מתייאשת וצריכה להקשיב לאמירות כאלה מפיו של האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה?

זה לא מגיע לי.

הנה עוד שבוע מתחיל.

מחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר, להיות בעבודה בשבע. ביקשתי בפירוש חופש בגלל שזה היום הראשון של קורס חשוב ולא רציתי להגיע עייפה. עכשיו אני אצטרך לבוא אחרי העבודה=\

אני שונאת את איך שהעבודה הזו מפריעה לי להתמקד במטרה המרכזית שלי כרגע, שהיא הלימודים כמובן. לא ברור מאיפה הגיע לראשים שלהם הרעיון שזה הגיוני לדרוש מאנשים להקריב קורבנות למען עבודת מינימום.

אני רוצה שכבר יגיע יום שישי, שאני שוב אראה אותו.

אני שונאת להיות רחוקה ממנו, ואנחנו באמת רחוקים. ערים שונות, שנינו לומדים ואני עוד עובדת, כמעט אין זמן להיפגש. זה מדכא אותי ברמות.

באמת קשה לי עם המצב הזה. החרדה שנגרמת מהמרחק גורמת לי להיכנס לסרטים מטורפים לפעמים. אני נכנסת לפחדים שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שהוא לא רציני, שהוא יחליט שקשה לו לפנות לי זמן וייפרד ממני.

ואני פשוט מרגישה יותר מדי בודדה ביומיום. ביחד עם החורף, שעון החורף והתשישות מהעבודה זה גורם לי לדיכאון.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר.

אני מרגישה ממש מוזר בקשר לעבודה שלי. מצד אחד אני שם רק כי אין לי בררה.

מצד שני...

אממ..

המממממממממ...

אוקיי, אז רק זה. אני שם כי אין לי בררה.

ואני שונאת את זה. גם את העבודה וגם את התחושה הזו, של חוסר בררה. אני באמצע התואר ואין לי בררה אלא להישאר בעבודה מחורבנת ונצלנית שלא משלמת לי כמעט כלום, והכל רק כי שום מקום אחר [לפחות בסביבה שלי, והרי אם אני לומדת אני לא יכולה להסכים לעבודות רחוקות מדי] שמוכן להעסיק סטודנטים.

נמאס לי מהלקוחות, נמאס לי מהמנהלים, נמאס לי משכר המינימום.

בעיקר נמאס לי מהלקוחות.

ומההנהלה.

דורשים מאיתנו כל כך הרבה, תמורת שכר מינימום כאמור, ובעצמם לא מוכנים להזיז שריר. אני שונאת אותם.

וכרגע בא לי לצעוק ולשבור דברים כמו ילדה קטנה, פשוט כי אין לי יותר עצבים לזה.

אני רוצה לראות את החבר שלי כבר.