מצד אחד לא מתחשק לי לכתוב עליו יותר, כי אני מעניקה לו חשיבות יתר. באמת שלא צריך להעריץ מישהו שלא מרגיש ככה כלפייך ולא באמת עשה משהו כדי להרוויח את ההערצה.

מצד שני, עדיין כואב לי.

    שמתי לב שלישראלים יש נטייה להידחף לכל מקום, במיוחד למקומות שבהם הם לא רצויים. דווקא כשהם כן רצויים, הם בוחרים להיעלם. מוזרים שכאלה.

למשל ברשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר, תמיד יהיו אנשים שיחשבו שזה הגיוני יותר להעביר ביקורת ולנסות להכתיב למישהו מה הוא צריך לכתוב בפרופיל האישי שלו, במקום פשוט להפסיק לעקוב אחריו [שזה הפתרון ההגיוני תכלס אם משהו שמישהו כותב לא קוסם לך].

אני גם כן, רגישה מדי. מאוד קשה לי עם פידבק שלילי. מישהי אומרת לי, "חפרת", אז אני סוגרת את היוזר לשבוע כי זה פשוט צובע לי את כל החוויה בשחור.

אני צריכה להתחזק איכשהו, לפתח את הגישה שיש לראפרים נגד הייטרז. פשוט לשלוח אותם לעזאזל תוך כדי שאני מבליטה את היתרונות שלי מול החסרונות שלהם.

אני כל כך מתגעגעת אליך, לפעמים אני מרגישה שאני פשוט אטבע בתוך הדמעות של עצמי. ממש כך, אני מרגישה שאני לא אצליח לשלוט בבכי ובעצב והגוף שלי פשוט ייסדק והכל יטבע בתוך שטף הדמעות.

אני רוצה אותך בחיים שלי, בתור בן אדם. לא אכפת לי אם נהיה ביחד או לא, אני מרגישה שאני צריכה אותך. אני צריכה את השיחות שלנו בחזרה.

כל כך אהבתי לדבר איתך, ודיברנו כל כך הרבה. איך אני אמורה להמשיך בלי זה? פעם בכמה שנים יוצא לי להכיר מישהו שבאמת טוב לי לדבר איתו, שבאמת מעניין אותי. ואיתך, איתך זה הגיע לרמה של הערצה. הערצתי את ההומור שלך, הניסוחים שלך. הערצתי אותך. איך יכול להיות שמישהו שהערצתי ככה מסוגל לנתק קשר ופשוט לא להיזכר בי?

המשכת בחיים שלך כאילו ששום דבר לא קרה, למרות שאני פגועה ולמרות העובדה שכמו שאני איבדתי איש שיחה - כך גם אתה איבדת אשת שיחה. אני יודעת שאהבת לדבר איתי גם, אני יודעת שגרמתי לך לצחוק בקול רם. איך יכול להיות שזה חסר משמעות מבחינתך?

אני לא יודעת מה לעשות.

רוב הזמן אני כבר בסדר, מתגברת. אבל בלילות, כשאני לבד וכל כך שקט, אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לשכוח אותך.