השהייה שלי בבית, הצפייה בסרטים, הקריאה - כל זה מזכיר לי את החופשים הגדולים בחטיבת הביניים, כשלא היו לי חברים או חבר עדיין וזה מה שהייתי עושה תמיד, פשוט נשארת בבית למשך חודשיים וחצי. הייתי יוצאת עם אמא שלי לקניון מדי פעם, אבל רוב החופשים עברו בבית. הייתי משחקת סימס, רואה טלוויזיה וזה לא הפריע לי. לא הרגשתי בודדה ולא הרגשתי שהקירות סוגרים עליי. לא הרגשתי שאני חייבת אוויר ושאני לוזרית בגלל שאני נשארת בבית ולא נוסעת או טסה, לא הולכת לים.
חבל שאי אפשר להרגיש ככה גם עכשיו. חבל שאני לא יכולה להיות שלמה עם החיים שלי ועם עצמי, עם הבדידות הזו. עם חוסר היכולת להתחבר לאנשים ולמצוא חברים.
נמאס לי לגור עם ההורים. כל הזמן יש צעקות כאן ואני מרגישה שאני באמת כבר מבוגרת מדי בשביל לגור איתם.
הייתי אמורה לעבור לגור עם החבר שלי הקיץ, אבל דברים קצת נהרסו והתכנית הזו התבטלה. הלוואי והייתי יכולה לפגוע באדם שהרס לי את הדבר הזה. אני לא אדם נקמן, אבל האדם הזה הביא אותי למצב שאני ממש שונאת אותו ורוצה לנקום בו. אני רוצה לפגוע בו כמו שהוא פגע בי והרס לי משהו שציפיתי לו כל כך.
פשוט מכר אותי בשביל ליטוף האגו שלו, הבן זונה. מקווה שהוא יירקב.
אצל ההורים אין לי פרטיות, אני כל הזמן צריכה להקשיב להם ולחיות במין מתח כזה, כי אין לי אפשרות אפילו להיות בחדר שלי בלי שיפריעו לי כל חצי שעה בערך. הלו"ז שלהם גם כזה שאפילו באמצע השבוע אני לא נמצאת לבד בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Temperantia