יום שגרתי בעבודה. אולי בעצם נחמד יותר מתמיד.

יצאתי עם תחושה ממש טובה, צועדת בדרך לתחנת האוטובוס, שומעת שירים באוזניות.

קולטת בצד השני של הרחוב החשוך שני גברים בשנות ה30 לחייהם רצים.

שנייה של תהייה לסיבה שבגללה הם רצים, ואז קלטתי שהאחד רודף אחרי השני.

הוצאתי אוזנייה אחת מהאוזן.

"תביא את הפלאפון!!!!" הוא צעק ובכוחותיו האחרונים ניסה לרוץ מהר יותר.

לפניהם עמד אופנוען דרוך על האופנוע, חיכה והעלה אליו את הבחור הנרדף.

הרודף הגיע אל האופנוע, מנסה להיאבק בו ולמנוע ממנו לנסוע, אך הגנב החל להרביץ לו בעודו על האופנוע. הרודף הצליח רק להפיל לגנב את הקסדה, ומאית שנייה לאחר מכן הם כבר הספיקו לנסוע ולהיעלם.

האיש נותר שם לבד בכביש, מחזיק את הקסדה, צועד-לא-צועד בחזרה למקום ממנו רצו.

ואני נזכרת שגם לי קרה בדיוק את אותו הדבר לפני 4 שנים.

רק במקום אופנוע אלו היו אופניים.

ואני זוכרת כמה הייתי מתוסכלת, כמה הרגשתי חסרת אונים, כמה ציפיתי שמישהו יצליח לעצור את המניאקים.

והנה אני שוב בסיטואציה הזו, אבל מזווית אחרת, ולא עשיתי כלום.

לא עשיתי כלום.

הייתי משותקת.

עלתה בראשי המחשבה לצלם את המספר של האופנוע, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

ועצוב לי.

מאד עצוב לי.