אמרה.

ורק אז פנתה אליי:

"סליחה?"
"כן?"
"זה יפה מאד. השיער שלך."

"תודה רבה!"

"אני ממש אוהבת שיער כזה. גם לבת אחותי יש ככה תלתלים כמו שלך. היא בדיוק התחתנה לפני שנתיים."

"כן? יפה"

"כן. גם לי היה פעם שיער ארוך כמו שלך, אבל החלטתי לקצר לפני חצי שנה. את יודעת.. לכבוד הברית, החלטתי להתחדש"

"תתחדשי, זה מחמיא לך"

"תודה מתוקה. אני אגיד לך מה לעשות. תראי, אני לוקחת שמן תינוקות, מערבבת את זה עם שמן פרפין.. את יודעת מה זה פרפין?"

"לא"
"זה השמן של הקקה כשיש בעיות. בקיצור, אני לוקחת את התינוק והפרפין ואני מערבבת את שניהם ואז שמה בשיער. ותראי איזה יופי זה יוצא"

"זה מאד יפה"

"כן, תעשי גם. תערבבי ככה ותשימי"

"אני אנסה"

"אז מה.. את חוזרת עכשיו מבית הספר?"

"כן"

"איפה את לומדת? בגורדון?" (*יש לציין שגורדון הוא בי"ס יסודי בעיר שלי)

"אה.. לא. בבן גוריון"

"אה, יפה. בת כמה את?"

"16"

"באמת? וואו, חשבתי שאת קטנה!"

"אני נראית קטנה?"
"כן, חשבתי שאת בת 15 בערך"

"אה חח.. יכול להיות"

"אם היית שואלת בת כמה אני, היית מתפלאת." 

"בת כמה את?"

"אווו, איזו שאלה. אני לא אגיד לך בת כמה אני. אני רק אגיד שהבן הבכור שלי בן 45"

"וואו, את לא נראית. לא הייתי נותנת לך יותר מ-50"

"אני יודעת. ותחשבי על זה, אני אפילו לא מתאפרת"

"כן, יפה מאד"

*אני צריכה ללכת*

"טוב בובל'ה, כל טוב, נשיקות"

"ביי, כל טוב!"

מהשיחות האלה שמשאירות לך תהיות לאורך כל היום.

היא דווקא הייתה נחמדה. השיחה והאישה.