למה רק לי אכפת? למה רק אני מנסה לגרום לדברים לזוז?

למה זה צריך להיות כל כך קשה לסמוך על אחרים, להרגיש שליו ובטוח בלי שום קאץ'?

למה אנשים מנסים רק לדפוק את השאר?

למה אנשים לא יכולים להתחשב? לפעול בקבוצה? להפסיק להיות מפונקים?

להפסיק לחשוב רק על עצמם, להפסיק להתלונן.

אם אני הנורמלית היחידה, אז כל השאר לא-נורמלים? אולי הנורמה היא בעצם להיות אגואיסט מפונק ואני זו שיוצאת דופן?

אני מרגישה שהחמאתי לעצמי מדי.

אבל אני בסה"כ מנסה להיות אנושית,

בזמן שכל השאר נמצאים הרבה מתחת לאידיאל החברה שהייתי רוצה לחיות בה.

מחר יש לי גיחה. אני ממש אוהבת גיחות, אבל איך זה שאתם מצליחים להרוס את כל הכיף עוד לפני שזה התחיל בכלל? ולמה אין לי את ההתרגשות שלפני טיול?

לא יודעת כמה מכם מכירים את עמוד הפייסבוק הזה:

אני לא יודעת מי אחראי על העמוד הזה, אבל אני לא חושבת שזה שחר חסון.

בכל אופן, לפני כמה ימים העמוד הזה שיתף את התמונה הזאת תחת הכותרת "♥PERFECT". אחרי שעיכלתי את המראה של גוש העצמות הזה הגבתי "רזה מדי בצורה לא יפה".

לא עברו 2 דקות, ואחרי שריעננתי את הדפדפן התגובה שלי כבר לא הופיעה, ואני יודעת שהיא כן נשלחה.

פה עיקמתי פרצוף. לא נחתי, הגבתי שוב "למה מחקת את התגובה שלי? בגלל שדעתי שונה מדעתך? סך הכל אמרתי שהיא רזה מדי לטעמי".

רענון הדף, ושוב, התגובה שלי נמחקה במהירות שלא הייתה מביישת את נורת הפלורסנט שלי. רק שהפעם עם תוספת- נחסמתי על ידי העמוד הזה וכעת אני לא יכולה להגיב על אף פוסט שלו. כל כך התעצבנתי ומיהרתי לדווח על העמוד.

תגובות שטענו שהבחורה בתמונה רזה מדי, נמחקו. ואילו תגובות בסגנון "כל מי שאומרת שהיא רזה מדי סתם מקנאה והייתה מתה להיראות כמוהה" נשארו שם, להוות דוגמה (או טריגר) לשאר הבנות חסרות הביטחון העצמי.

מתי תתחילו להתעורר?

"אל תעשי את הטעות שעשיתי".

אני באמת משתדלת אמא, את לא יודעת כמה.

כל דבר, לכל טעות שלך אני שמה לב ומנסה ללמוד מזה לעתיד.

אבל הטעויות שלך משפיעות גם עליי.

אוקיי, לא אעשה את הטעות שעשית,

אבל כרגע,

הוא אבא שלי,

איך אני יכולה לתקן את הטעות שלך?

שמישהו יוציא אותי מכאן, באמת שאין לי כבר כוח. נמאס לי לבכות על אותו הדבר, אני מרגישה מיותרת כל כך, תקועה פה, לא מועילה, אני מרגישה טעות.