אני חושבת שאחד הדברים שהכי חסרים לי בזמן האחרון הוא פרטיות. בשנים האחרונות התחלתי להתרגל למושג הזה, לחופש האישי בתחומי הדירה שלי שהיה לי במשך כשנתיים וחצי. אומנם לא גרתי לבד, האמת שאפילו לא גרתי עם "שותפים" שהייתי בוחרת בעצמי, אבל היה לי את המקום שלי, את הפינה שלי ואת השקט היחסי שלי.
גרתי בדירה דו-מפלסית של סבתא שלי, האמת שאפילו יחד עם הסבתא, ולכל אחת מאיתנו הייתה קומה משלה, חדר שינה משלה, סלון משלה ורק המטבח היה משותף. אני עסקתי בשלי, היא בשלה ולכל אחת מאיתנו הייתה הפרטיות שלה.
לפני כחודש וחצי בגלל אילוצים כאלה ואחרים עברתי לבית של ההורים, בית שלא גרתי בו בצורה סדירה עוד מגיל תשע, הסבתא עברה לשם גם כן וכך מצאתי את עצמי בבית עמוס, קלסטרופיבי וחסר פרטיות. האמת היא שהבית גדול למדי, דו-קומתי ואפילו גינה עם עצים ופרחים ושני חתולים יש כאן, אבל בגלל החיבה של ההורים שלי לריהוט כבד ומסיבי ולמיליונים של חפצי נוי כאלה ואחרים החל מפסלונים, שעונים, סטים של ספלים וקנקנים דקורטיביים ועד לבובות חרסינה, אני מרגישה לכודה בקקפוניה של פריטים קטנים וקיטשיים יתר על המידה.
אפילו החדר שהוקצב לי, שהיה בעבר לא יותר מאשר חדר הארונות האישי של אמא שלי, עמוס כל כך שאך בקושי יש לי מקום לזוז. הריהוט בו מובנה אל תוך החדר, ארונות שהותאמו במיוחד כדי לתפוס את מרבית השטח ומוסמרו לקירות ובין כל הארונות האלה ישנה מיטת "אחד-וחצי" שהשינה בה רחוקה מלהיות נעימה. לא פעם יצא לי להתעורר באמצע הלילה עם תחושה של חנק ורעד, להרגיש איך הפניקה מתנפלת עלי, אני מרגישה לכודה, קבורה כמעט, חסרת אוויר ואז אני רצה, רועדת ומתנשת אל הדלת ופותחת אותה, פותחת גם את החלון ומנסה להסדיר את הנשימה.
עד כה לא היו לי התקפי קלסטרופוביה שכאלה, אבל כאן ועכשיו יש לי ובחיי שזה לא פיקניק. אני נאלצת להשאיר את הדלת פתוחה, אפילו את החלון פתוח או לכל הפחות את התריס מורם, אבל לדברים האלה יש את החסרונות שלהם. האור מפנס הרחוב שמכוון ישירות אל החלון שלי מסנוור ומפריע לישון, דרך הדלת הפתוחה שומעים את הנחירות הקולניות של הסבתא, את הרשרושים ותריקת הדלתות כשהיא קמה באמצע הלילה, מדליקה את האור וכך השינה שלי מתנדפת לה ויחד איתה גם כל תחושה של פרטיות.
הבעיה בבית הזה היא שלחדר שלי נכנסים מבלי לשאול אם בכלל מותר, אסור להרעיש אפילו טיפונת כי הקירות כל כך דקים שאני אפילו שומעת את הוויכוחים של השכנים. עוקבים כאן אחרי הכל: מה ומתי אני אוכלת, מתי אני מתקלחת, באיזו תוכנית אני צופה בטלוויזיה ועם מי אני מדברת בטלפון. אין כאן טיפה של פרטיות, טיפה של שקט, אבל יש מעקב תמידי אחרי כל צעד שאני עושה. אין לי שום אופציה להירגע, לנשום בשקט, להזמין חברים לביקור, אפילו לצאת כבר לא כל כך נעים כמו פעם כי כשאני חוזרת אני מוצאת את אמא בסלון צופה בטלוויזיה וטוענת שהיא נשארה עד מאוחר במיוחד כדי לחכות לי ואני הייתי כל כך לא בסדר כי התעקבתי ובגללי היא הפסידה שעות שינה, ואני לא יודעת איך להגיב ומה לומר כי מעולם לא ביקשתי את הדבר המביך הזה.
לפתע לא רק הפסדתי את הפרטיות שלי, אלא גם את הבגרות שלי. מדברים אלי כאל מישהי הצעירה בעשור מגילי האמיתי, פונים אלי כאל ילדה מפגרת ובעייתית ולא כאל אישה צעירה שהייתי עד כה ומנסים לרכך את זה ב"אבל את תמיד תשארי הילדה הקטנה שלנו". זה מביך ומשפיל וללא כל ספק יכול לשבור אותי לגמרי, ונכון להרגע אני יכולה להתרכז רק בתקווה, בתקווה שאבריא כבר ואמצא עבודה, שארוויח מספיק כדי להשכיר דירה קטנה אולי לבד ואולי עם שותף או שותפה, בתקווה שהרגע בו ארגיש שוב כבן אדם עוד יגיע.
וכל המצב הזה עצוב ומצחיק ומביך גם יחד ואני לא יכולה לעשות הרבה כדי לתקן אותו כרגע. אני צריכה לחסוך בשביל מקום מגורים, בשביל מימון הלימודים לשני התארים שהחלטתי לעשות אחרי שברחתי מהקודם ובינתיים כל מה שנותר לי הוא להאטם עד כמה שרק ניתן לסביבה הביתית שלי ולהתמקד אך ורק בעתיד שבתקווה יהיה טוב ורגוע והרבה יותר נורמאלי.