אני מתגעגעת לדברים כל כך פשוטים כרגע ולו רק כי הם חסרים לי, הם קטנים ואולי שטותיים למדי אבל הם מתלכדים יחדיו לעולם שלם, עולם קטן ספק אינטימי וספק רומנטי-חולמני שכזה, אפילו מצועצע קלות.

אני מתגעגעת לים, לגלים ולחול החם, לזוהר כוכבים בשמי הלילה. אני מתגעגעת למילים טובות, למחמאות, להערות קטנות, נעימות ולא צפויות בעליל. אני מתגעגעת לשמש שנעלמה פתאום בימים האחרונים, החליטה להתחבא מאחורי מסך של עננים כבדים וטפטוף של גשם. אני מתגעגעת למגע שבא בדמותם של חיבוק, נשיקה, ליטוף, ליד הגולשת במורד הגב, המחליקה על קימור האגן או הבטן, לטיפוף קל של אצבעות על השכם, למתאר של שפתיים הנעצרות בשקע בצוואר. אני מתגעגעת לצבע ירוק וכחול וצהוב, לשדות מוריקים, לים החם לשיזוף הזהוב שנתפס בעור, לריח של דשא הנמעך תחת כפות רגליים יחפות או לחול המתגנב אל בין אצבעות הרגליים. אני מתגעגעת לעירום לחופשיות וחופש, לניחוח המוסק, לשיכרון חושים ספק תמים וספק תמים פחות, לחום, לגילוי עניין בי כי אני - אני. אני מתגעגעת לשיחות ארוכות, לצלילים רכים, לחום גוף של אדם אחר הנמהל בחום גופי, לפרפרים בבטן, לצחוק אמיתי ומשוחרר, לדגדוג בקצות האצבעות, לפרץ של רגש.

אני מתגעגעת כי כבר עבר זמן מה מאז שהרגשתי חופשיה ונחשקת, מאז שהתאהבתי בתמימות שובבה וילדותית. זה חסר לי ולזה אני מתגעגעת כרגע. אני חולמנית ורומנטית, אפילו ילדותית, אבל זה מה שהופך אותי למי ומה שאני, זה הצימוק שבי, המלית, התוספת המיוחדת.

הרדוף לבן