בסה"כ חיפשתי קצת מוזיקה, עברתי בין ערוצי המוזיקה בטלוויזיה למרות שבדרך כלל יש לי את הפלייליסטים שלי וטוב לי איתם. אבל כנראה שהפעם רציתי לגוון קצת וכך פתאום נתקלתי בתוכנית הזאת: "אם היית מכיר אותי" ששודרה, והאמת שמשודרת ברגעים אלה, ב-MTV. אולי זה לא הכי מתאים לגיל שלי, אבל אני חושבת שהתוכן הוא תוכן אוניברסלי אז לא פלא שמצאתי את עצמי מתחברת לדבר.

בעיקרון מדוברת בצילום של פעילות חברתית בבית ספר תיכון אמריקאי, פעילות חברתית כל כך מדהימה שגורמת לי להצטער על כך שלא הייתה כזו בתיכון שבו למדתי. הפעילות שנקראת "יום אתגר" מורכבת בעצם מניסיון לגשר בין אנשים שונים, הצגת הצד הסמוי שבנו, הפחדים, הבעיות שאיננו מראים לעיני כל וללמד אותנו שלמרות השייכות לקליקות שונות וקבוצות חברתיות שונות אנחנו לא שונים במיוחד זה מזה בדברים הבסיסיים וכולנו כואבים לפעמים ועוברים חוויות טובות כרעות וכולנו פוחדים לפעמים ומרגישים לבד וגם אם אנחנו לא מדברים על זה לכולנו יש את שלל השלדים שלנו דחוסים טוב טוב בתוך הארון, לחלקנו יש אפילו בית קברות שלם. הפעילות הזאת עובדת בצורה יפה כל כך על תקשורת ושיתוף, מבלי להיות דורסת וחונקת (ואולי החלקים שמופיעים בתוכנית הם החלקים המוצלחים וגם תקריות לא נעימות היו שם, מי יודע, אחרי הכל זו טלוויזיה). בגדול היא באה ללמד סובלנות וקבלה בשיטה חדשה ונגישה יותר, היא מתחיל כמו מעין משחק מטומטם שעליו, אני פשוט בטוחה בזה, כל אחד מהמשתתפים צוחק בלבו ומתגלגלת והופכת לפרוייקט שלם במהלכו כל אחד מגלה דברים חדשים ולא פעם גם כואבים על האחר. כך נוצר מעין ישור קו שמראה שלכולם יש את הקשיים שלהם והגילוי הזה עוזר בעצם לאנשים להתחבר לאלה שלכיוונם הם כנראה אפילו לא היו יורקים בנסיבות אחרות.

צפיתי בתוכנית הזאת ותוך כדי כך גם כתבתי את הפוסט, זה היה מעין מולטי-טסקינג נשי טיפוסי שכזה, ודבר אחד תפס במיוחד את תשומת הלב שלי. ממש בתחילת התוכנית אחת המדריכות מסבירה שהאדם הוא בעצם כמו קרחון כאשר רק 10% ממנו גלויים לעיני הסביבה בעוד ש-90% הוא מעדיף להחביא בפנים, מתחת לקו המים, והם בעצם מכילים לא פעם תחומי עניין והשקפות עולם, זכרונות טובים ורעים וחוויות בלתי נשכחות לטוב ולרע, את הפחדים והחששות, את החרדות והרגעים הקשים, את כל מה שרוצים לשכוח ולא רוצים לספר. הדימוי הזה גרם לי להפעיל קצת את גלגלי המוח, ליתר דיוק קצת יותר מהרגיל, ואז הבנתי משהו: הבלוג הזה וכל הבלוגים שהיו לי לפניו (ואני כבר שנה שמינית בישרא כך שהיו כבר כמה וכמה), הם בעצם החלק הנסתר של הקרחון האישי שלי. אומנם זה לא כל הקרחון ומפלס המים עוד לא ירד לחלוטין, אבל בתקופות שונות חשפתי לא מעט דברים שבמציאות החוץ-בלוגית אני מעדיפה לשמור לעצמי או לחשוף רק בפני מספר מאוד מאוד מאוד מצומצם של אנשים. כן, אני בן אדם מאוד פרטי שם בחוץ, אבל כאן אני מרשה לעצמי "להתפרע". אבל בכל זאת הרבה דברים אני שומרת לעצמי, דברים שאני רוצה שיתגלו במידה ויקרה לי משהו וביננו "משהו" כזה או אחר יכול לקרות לי בכל רגע, וגם אם לא יקרה יהיה נחמד בעוד עשור או שניים או חמישה לקרוא את כל זה ולהיזכר ולדעת ולהרגיש שוב את כל הדברים האלה, לחוות מחדש את החוויות לטוב ולרע שבהן. אז נראה לי שאני אכתוב כאן מדי פעם פוסטים קצת יותר אישיים, על חוויות שונות שעברתי, זיכרונות נעימים יותר, נעימים פחות ואפילו כאלה שלא נעימים כלל פשוט כדי שתכירו אותי קצת יותר טוב וכדי שאולי גם אני אכיר את עצמי קצת יותר טוב. לא נראה לי שזה יזיק במיוחד...

הרדוף לבן