מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי תקופות של סיוטים, מעין עונת סיוטים אישית בכל שנה. העונה נפתחת עם חלום אחד אותו אני לרוב לא מצליחה לזכור, אך את הטעם המריר שהוא משאיר, המעורבב ברעד פנימי ותחושה דביקה שמתפרשת על התודעה, אני לא יכולה לשכוח. מכאן והלאה העונה ממשיכה לה בגלים על גבי גלים של חלומות זוועה.

עונת הסיוטים השנתית שלי החלה לא מזמן ולפני כמה ימים הגיעה לשיאה. התעוררתי כחמישה פעמים בלילה ובכל פעם שעצמתי את העיניים, הופיעו מולי עוד ועוד דימויי זוועה: נחשים ודם וחושך צמיג, חתול שחור ששורט את ידי ופני כשאני מנסה למנוע ממנו להיכנס לחדרה של סבתי ובסופו של דבר מתעוות והופך לעננת עשן שחורה וחונקת, ספרים שנופלים מהמדפים ומתעופפים בכל החדר בעודם מתנגשים בקירות ורהיטים, הצורך להספיק משהו ותחושת ההפסד וההחמצה שבכך, הצפות ושטפונות, חנק, ידיים בלתי נראות שאוחזות בי, לא מאפשרות לי להיחלץ, לברוח.

הסיוט הגרוע מכולם הוא סיוט חדש, אחד שעוד לא יצא לי לחלום. זה סיוט שקט והגורם המפחיד טמון בעצם בשקט שבו. באותו חלום בלהות אני צריכה לצעוק, לצעוק על מנת להתעורר, כדי לברוח, לצאת מהלולאה הזאת, אבל בכל פעם שאני מנסה לצעוק אני לא מצליחה. אני מנסה, ממלאה את הריאות באוויר, דוחפת אותו החוצה דרך מיתרי הקול, אבל כל מה שאני שומעת הוא חירחור קל ושקט, אני לא מצליחה לצעוק, אני לא מצליחה להתעורר.

אני שונאת את התחושה הדביקה, מרירה, צמיגה, רירית כמעט וחונקת שמשאירים אחריהם הסיוטים שלי. אבל מי כבר לא שונא תחושות לא נעימות שכאלה.

כמה חבל שלוכדי החלומות הם אינם דבר אמיתי ופעיל במיוחד, באמת שאחד כזה לא היה מזיק לי כרגע.