אתמול בערב צפיתי שוב ב"שומרת אחותי" והסרט הזה שוב הביא אותי למצב דומע מעט. כן, כן אני רגשנית שבוכה בסרטים, בכל מקרה בכאלה ששווה לבכות בהם.

הסיפור הזה תמיד נתפס אצלי כמרגש במיוחד ויחד עם זאת כמעורר לא מעט רגשות סותרים, אחרי הכל על כל כך הרבה דמויות בו ניתן לכעוס ואת כולן גם ניתן להבין ואם לא להבין לחלוטין אז לפחות לשאול את השאלה "ומה מבטיח שאת היית עושה משהו טוב יותר בסיטואציה שכזו?". 

האמת שהעלילה מרגשת אותי לא רק בגלל הדמויות, אלא בגלל הנושא של המחלה וההתמודדות איתה. אומנם לא היה איש במשפחתי הקרובה שהיה חולה סרטן, אבל על המשפחה הקצת יותר רחוקה הסרטן לא פסח במיוחד. ראיתי איך המחלה הזאת חוזרת ומכרסמת בבן דודו של אבא, ראיתי אותו אחרי כמה מהניתוחים שהוא עבר וידעתי על הגרורות שהתפשטו מהכבד אל הריאות ואפילו אל הראש. אני גם יודעת מה זה לראות אדם שקרוב אלייך עובר ניתוחים וטיפולים כואבים ושותק על כך, לא מתלונן, בקושי מספר והפעם הדבר תקף לגבי שתי דודות שלי וכך גם לגבי סבתא. אחת מהדודות עדיין לא מצליחה להתאושש כי הגידול חוזר למרות כל הניתוחים, צץ וצומח שוב כמו צמח בר חמקמק. ראיתי גם מה ההשלכות של טיפולי הכימוטרפיה וכך גם גיליתי שמדובר בטיפול שמיועד לא רק לחולי סרטן, אלא גם לבעלי מחלות אוטואמוניות נדירות. אני זוכרת איך נאסר עלי, באותה תקופה הייתי ילדונת בת חמש עשרה בעייתית קלות, לבקר את אבא בבית החולים בזמן הטיפולים האלה פשוט כי אמא לא רצתה שאני אראה אותו במצב כזה והאמת שגם הוא לא רצה.

והנה פתאום ישנו סרט כזה, שאומנם מבוסס על סיפור בדיוני אבל מצליח לתאר לא רע, ואולי אפילו יותר מדי טוב, את מצבו של חולה סופני שלא מסוגל להחלים מהמחלה ועוד ילדה חולה, את כל הקשיים שמתעוררים עקב כך במשפחה, את המהלכים הדרסטיים שעושים כדי להציל אותה. אני אפילו לא יכולה לתאר את רמות הייאוש של האמא בסיפור הזה אם היא החליטה ללדת בת נוספת כדי שזו תציל את הראשונה, אבל גם לא  יכולה להבין איך היא יכלה לבטל את הרצונות ואפילו את חייה של הילדה החדשה הזאת, אחרי הכל גם היא הייתה בת אדם לכל דבר, הבת שלה.

בצורה אבסורדית ביותר, דווקא באמצע הסרט זכיתי באחד מהתקפי ההקאות שלי. זה כל כך הכעיס אותי, אבל גם גרם לי להרגיש כל כך מטופשת. אחרי הכל, הנה אני מקיאה את הנשמה בגלל כאב ראש פשוט, טוב האמת שמדובר בגלים של כאבים שנראים לפעמים ככאבי תופת וסחרחורות על גבול אובדן ההכרה ( אני אפילו לא יכולה לזכור את מספר הפעמים שדפקתי את הראש בכיור במהלך התקפים מהסוג. מעניין למה. חיחיחי...), אבל יחסית למה שעוברים אנשים אחרים שחולים במחלות אמיתיות, זה כלום, ממש כלום. אבל הנה אני מרגישה כמעט משותקת בגלל משהו שכנראה יתגלה בסופו של דבר כלא יותר ממיגרנה, מקיאה את הנשמה ולוקחת משככי כאבים בגלל משהו כל כך שטותי.

אני אפילו מרגישה "רמאית" במידת מה בכל פעם שאני ניגשת לרופא או עושה בדיקות כלשהן, ובזמן האחרון רופאים ובדיקות יש לי מדי שבוע, אתמול בדיקות דם ובשני הקרוב שוב נוירולוג שצוחק על האצבעות העקומות שלי ובינתיים... בינתיים אני לא מרגישה כמו אדם טוב במיוחד, בעיקר כי אני יודעת עד כמה המצב השטותי והמטופש שלי מורט לכולם את העצבים.

נ.ב

את הספר לא קראתי אבל הוא ללא כל ספק נמצא ברשימת הקריאה שלי.