ביום גיבוש וקבלת ספרים שחל יום אחד לפני תחילת הלימודים הרשמית שלי בחטיבת הביניים הדבר הראשון שהמחכנת ביקשה מבני הכיתה לעשות בשביל להכיר אחד את השני טוב יותר הייתה הפיעלות הקלישאתית של "שלום, שמי כך וכך והחיה האהובה עלי היא". קלישאה במלוא המובן הקלישאתי ובכל זאת היא נלכדה אצלי בזיכרון, התיישבה אי-שם בין התאים האפורים וחיבורי הסינפסות העצביות ונמצאת שם גם כיום למרות שכבר יותר מעשור מפריד ביני לבין החוויה.

אז למרות כל הקלישאתיות שבדבר, אני רוצה לעשות תרגיל דומה כאן, רק תוך שינוי מסוים. במקום להגיד שם ולנקוב בשמו של בעל חיים אהוב, אני רוצה להציג את החיה שאיתה אני הכי מזדהה ושלה אני, לדעתי הצנועה, הכי דומה ותוך כדי גם להסביר למה. אני חושבת שזה טריק חברתי-פסיכולוגי הרבה יותר יעיל שעוזר לקבל רושם ומושג לגבי האדם שמאחורי המקלדת, וללא כל ספק עדיף על: "קוראים לי רומי. חתול". אומנם זו בחירה קלאסית, אבל מה כבר אפשר ללמוד ממנה?

אז נתחיל...

שלום, נעים מאוד שמי פונד, בכל מקרה כאן ועכשיו, והחיה שלה אני הכי דומה, בכל מקרה בעיני, היא פיל. כן, כן, הגדול והאפור הזה עם האוזניים והחדק. הוא אומנם לא החיה האהובה עלי, כי אני בדומה לכל בחורה קלישאתית שעוד אין לה את תסביך הפריס-הילטון ואת הצורך לרכוש צ'יוואווה, אוהבת חתולים. אבל עם הפיל אני פשוט מזדהה, בעיקר כי אני מאמינה שאני חולקת איתו כמה תכונות.

אומרים שהפיל זוכר הכל, ואני בדיוק כמותו זוכרת ולא שוכחת. אני אומנם לא נותרת טינה כלל וסולחת על פגיעות ועלבונות, אם כי עד גבול מסוים, אבל אני גם זוכרת. הזיכרון הזה של מעשיו ומילותיו של אדם כזה או אחר עוזר לי לבנות פרופיל טוב יותר עבורו, מונע ממני חלק ניכר מההפתעות הלא נעימות שיכולות לצוץ, עוזר לי להחליט ממי לשמור מרחק, ממי להזהר ובמי לבטוח.

כמו שלפיל יש את העור האפור והעבה שמגן עליו, כך גם לי יש את חומות ההגנה שלי. הן לא היו תמיד, כי בואו נודה בזה אף אדם לא נולד עם חומות הגנה מובנות, רכשתי אותן בצורה לא הכי רצונית ובניתי אותן במשך הילדות ואפילו מעט אחריה. אבל הן כאן עכשיו ויש להן את הצד הטוב וגם את הרע, הן מגנות עלי ועוזרות לי להילחם כשיש בכך צורך, אבל הן גם הופכות אותי לאדם פרטי יותר, מרוחק מעט מאחרים.

גם את היציבה האיתנה של הפיל יש לי, אומנם לא במובן הפיזי עם כל התנועות הזורמות והקופצניות שלי, אלא במובן המנטלי יותר. אני חושבת שמאז ומתמיד אהבתי הגיון, אהבתי שלדברים תהיה סיבה ומטרה ושמאחוריהם תהיה מחשבה ורצוי אחת רציאונלית. אומנם אני לא פועלת תמיד לפי ההיגיון הזה, אבל ההיגיון בכל זאת קיים בי ועוזר לי להיות מקורקעת יותר, וטוב שכך.

כמו הפיל יש לי את הצורך לדאוג למי שחשוב לי, לגרור אותם אחרי בעודם אוחזים בזנב המנטלי שלי, וגם היכולת להילחם על עצמי יש לי, אומנם לא בעזרת ניבי שנהב אלא יותר באמצעות מילים ודעות.

אז הנה, אני סוג של פיל. פיל מנטלי אם לדייק, לטוב ולרע שבכך.

[מי שרוצה מוזמן לענות כאן בתגובות או אצלו בבלוג. בכל מקרה, תודיעו לי אם אתם עונים ואני אקרא את הכל בכיף, אחרי הכל זמן חופשי נכון להרגע יש לי ולא מעט.]