לפני מספר ימים גיליתי משהו שנראה לי תמוהה למדי. גיליתי שבבלוג הזה שלי אני מצטיירת בעיני אנשים מסוימים כיצור שלילי מאוד, כבחורה דכאונית עם בעיות (עד כמה שהבנתי נפשיות) שהתעצמו בעקבות מצבי הנוכחי.

אני מודה שאני לא תמיד אופטימית בכל מאת האחוזים. כמה פעמים סיפרתי על כך שהמחלה שלי, TN חביבתי, בדומה לחלק ניכר מהמחלות והתסמונות הנוירולוגיות, מלווה (ואם לדייק אז: מתבטאת) בכאבים לא קלים במיוחד. באחד הפוסטים אפילו תיארתי את הכאבים האלה, אולי תיאור ישיר מדי ולא הכי נעים לקריאה, אבל אמיתי. גם על ארועים אחרים, שאינם קשורים ישירות אלי, אני כותבת כאן. על דברים טובים ומשמחים, אבל מדי פעם גם על דברים קשים ומדאיגים. מבין האורעים ששייכים לקבוצה האחרונה היה גם סיפורו של בן דודו של אבא. סיפרתי כאן בבלוג על כך שגיליתי שהסרטן שוב חזר אליו, הפעם כגידול הממוקם באיזור מעט בעייתי במוח, וכתבתי על כך שאני דואגת לו ואפילו פוחדת. אחרי הכל הוא נלחם בסרטן כבר כ-12 שנים ובכל פעם המחלה הארורה שבה אליו ותוקפת מחדש, שולחת גרורות בכל הגוף וגורמת לו לעבור טיפולים שהופכים לפחות יעילים עם הזמן וניתוחים חוזרים ונשנים כאשר כבר שניים מהם כללו פתיחה של הגולגולת.

כל אלה, עד כמה שאני מבינה, גורמים לי להצטייר כבחורה שלילית. אבל למה כך אני נראת בעיני אחרים אני לא מצליחה להבין. נכון אני פוחדת במקרים בהם יש מקום לפחד, אני גם דואגת לאנשים הקרובים אלי והחשובים לי, במיוחד כאשר ישנה סיבה ממשית לדאגה. אני מרגישה כאב, פשוט ופיזי, אחרי הכל העצבים בגופי פעילים וכאשר נגרמת להם פגיעה כלשהי הם שולחים את האותות המתאימים אל המוח ומעוררים אצלי, כמו אצל כל אדם רגיל אחר, את התחושה הלא נעימה הזו. אבל כל התחושות והרגשות האלה, כל הדברים הנפשיים והפיזיים, צצים אצלי לא בגלל בעיות מנטליות כלשהן, חשיבה שלילית או שנאת חיים. כל זה קורה אך ורק כי אני אנושית, כי יש לי לב שאוהב ודואג במידה וכשיש בכך צורך, כי יש לי מערכת עצבים פעילה (אם כי בזמן האחרון קצת יותר מהרצוי) שמאפשרת לגוף שלי לחוש. אז לפעמים אני מספרת על מה שאני מרגישה, בגוף או בנפש, כאן בבלוג הזה, כי זו הבמה הקטנה שלי בה אני יכולה לגלות ולספר ולשתף או פשוט להוציא דברים החוצה. זה המקום היחיד בו אני יכולה למתן מעט את שמחה החיים האופיינית שלי ולדבר גם על הדברים הפחות נעימים, במציאות כמעט ואין לי פרבילגיות מהסוג ובה אני משתדלת להתחשב יותר בסביבה ולהיות מה שנקרא ray of sunshine גם כאשר זה לא הדבר האינסטנקטיבי ביותר.

כל אלה, כל מה שתיארתי כאן, הינם דברים רגילים לחלוטין, אנושיים, לא מוגזמים. כל אלה לא מצביעים על בעיות נפשיות, אלא על קיומה של נפש. כל אלה אינם תסמינים של דיכאון, אלא חלקם תסמיני מחלה פיזית מעט נדירה ולא הכי ידידותית ובחלקם תסמינים של אהבה שאני חשה לחברים ובני משפחה.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא באה להצדיק את עצמי, אחרי הכל להצדיק את היותך אדם רגיל זה דבר מיותר למדי. אבל אני כן רוצה לבקש משהו:

אל תשפטו אותי על כך שאני אנושית.

כולנו אנושיים, כולנו דומים אך שונים, לכולנו יש את ה"שיגעונות" הקטנים שלנו, כולנו חולים לפעמים או פוחדים לפעמים או אוהבים לפעמים. אין בכל זה כל פסול וברגע שיהיה... אז נדע בוודאות שהאנושיות שלנו נעלמה כלא הייתה.

האמת היא שבדרך כלל אנשים אומרים שאני מאוד אופטימית עם גישה חיובית לחיים, לא יודעת עד כמה זה נכון אך יכולה להבטיח שזה בדיוק מה שאני משתדלת להיות. אך מדי פעם אני פוגשת בדרכי גם נשמות טובות שאומרות דווקא את ההיפך וטוענות שאני דכאונית, שלילית ומעורערת.

ישנם עוד אנשים שחושבים כך? שמסכימים עם ה"איבחון" הלא סימפטי הזה?

[שואלת מתוך סקרנות נטו, סקרנות חתולית שכזו.]