בימים האחרונים אני מרגישה צורך חזק לבכות, להוציא מתוכי את כל הלחץ, החרדה, אי-השקט והתסכול דרך דמעות. זה מעין תהליך טיהור שאני חשה את הצורך לעבור, טיהור של תעלות הדמע, של התחושות והרגשות השליליים שעד כמה שאני מבינה נובעים בעיקר מחוסר איזון כימי בגוף שנגרם ע"י הטיפול התרופתי הקודם ובתקווה הולך להסתדר בעזרת הנוכחי. אני רוצה לשחרר את המתג שחוסם בתוכי את כל השלילי והלא נעים ולהוציא אותו דרך העיניים, להרגיש פגיעה וקטנה ואפילו מטופשת אך בד בבד גם חופשיה יותר, קלה יותר, מטוהרת מכל המיותר. בכל מקרה זה הפרוש הפסיכולוגי האישי שלי בעזרתו אני מנסה להסביר לעצמי את הצורך בהפעלת הממטרות הפיזיומנטליות, אבל בפועל... בפועל אולי זה בסה"כ הרצון לבטא את הכאב וחוסר האונים, ואולי זה הכל גם יחד.

אבל גם "אבל" יש כאן... אבל אני לא מצליחה. כמה צפוי ומטומטם ואפילו מצחיק במידה מסויימת. כאשר החשק רק נולד, ליתר דיוק לא חשק אלא הדמעות עצמן, ישבתי בחדר מול המחשב או הטלוויזיה בניסיון להרגיע מעט את הראש פיזית ונפשית. הדמעות פתאום היו שם, עקצצו מעט בזוויות העיניים. אבל אז אמא שלי נכנסה לחדר כדי לשאול שאלה כלשהי, כי זה מה שקורה כשבלית בררה חוזרים לגור בבית של ההורים, טלטלה את הראש הג'ינג'י שלה ואמרה בקול הצעיר תמידית שלה (שאגב ירשתי ממנה) "את בוכה! די, תפסיקי." ומאז נוצר מעצור הדמע. ואולי הוא נוצר בעקבות המעבר ל-150 מ"ג טימוניל שהחל מהיום הפך כבר ל-300, ואולי זה משהו אחר לחלוטין.

הנה אני כותבת את כל זה כאן, מה שגורם לבלוג להראות כמו יומן של ממש (יומן של מישהי הצעירה בעשור ממני לטוב לרע שבכך), ולהרגיש מטומטמת למדי, על גבול הצחוק אפילו. טוב נו, לפחות הצלחתי לשעשע את עצמי.

אני בוכה פעם בכמה שנים, מאז אני זוכרת את עצמי זה היה המצב, אבל לדמעות שלי אני נוטה להתייחס ברצינות ולהקדיש להן את המרחב הראוי. אך הנה הוא פתאום נחסם, נעלם או אולי נתפס ע"י משהו אחר ומה אני כבר יכולה להגיד, הוא די חסר לי.