החתול כבר לא היה דמיוני.

כנראה שזה היה השינוי הגדול ביותר שהתחולל באותה שנה, ברוכה ומקוללת גם יחד. הדבר לא קרה בפתאומיות כמובן, אלה באיטיות האופיינית לחתולים. תחילה היו אלה החלומות החתוליים שהתגבשו לדבר מה מוחשי יותר מחלום. לאחר מכן, הסקרנות החתולית קיבלה מתאר, גוררת אחריה את החיוך החתולי, שעד כה ריחף בחלל החדר, ומצמידה אותו לדמות ההולכת ונבראת מתוך הדמיון. זה קרה בהדרגה, באיטיות נונשלנטית, כאילו תכנן זאת היקום מלכתחילה. בסופו של דבר התקבל חתול. אוזניים, זנב וקולות חתוליים על כל יללותיהם ונחירותיהם וקריאות ה"מיאו" רבות המשמעות.

ישבנו על הספה הישנה בסלון והבטנו בחתול הטרי שהתגבש מולנו. הדלקתי סיגריה ואתה לגמת עוד לגימה מהקפה המתקרר, שהוכן במקורו עבורי. החתול השיב לנו מבט זהוב, התמתח ודידה לכוון המטבח, כנראה מקווה שמזון החתולים הדמיון שלו חצה גם כן את גבול הדמיון ועבר אל המטבח הקטן והממשי שלנו.

נשפתי את העשן מבין השפתיים וצפיתי בו מסתלסל אל עבר התקרה. הגשם טופף על זגוגית החלון, מביא איתו קור לח ספק נעים וספק מטריד.

"למה בסיפור שלך העיניים שלי תמיד כחולות?"

השאלה קוטעת את חוט המחשבה ספוג הניקוטין שלי ומאלצת אותי לפנות אליך. כנראה שלא רק החתול עזב את קיומו הדמיון ועבר אל הממשות.

" כי כבר יש מספיק גיבורים ירוקי עיניים בעולם הכתוב הזה?"

אבל אתה יודע שזו התחמקות, הדיפת שאלה לא מוצלחת במיוחד. אבל מה אני אמורה להגיד לך? שהצבע הירוק שמור רק לי? לא, גם זו לא האמת המלאה. האמת היא, שהאמת אינה קיימת. בכל מקרה עדיין לא גיליתי אותה בעצמי, וגם אם היא נמצאת אי-שם, היא רחוקה מן התודעה שלי שנות אור מחשבתיות. אתה מביט בי, עדיין מצפה לתשובה ממשית, ואני טובעת בתוך העיניים הכחולות שלך. כחולות כמו הים, עם ניצוצות של טורקיז וגוונים של אפור. כחולות כמו הים שלי, שמרגיע אותי ומנחם, משמח ומעודד. אותו ים שרק בקרבתו אני מסוגלת לחשוב בצלילות.

"כי אני אוהבת את הים." אני עונה לבסוף, ומרגישה את מגע שפתיך על המצח שלי, חותם את שיחתנו הקצרה.

החתול, שאיננו דמיוני עוד, משמיע יללה קולני בעודו הפוך את הקופסה עם הפיצה הקרה ששכחתי על השולחן במטבח.

זו הדרך שלי להתחיל את השנה החדשה, עם חתולים וים ועיניים כחולות, אם כי דמיוניות בלבד, שמביטות בי מעברה השני של הספה.