אם מישהו היה אומר לי לפני שנה – שנה וחצי שאנהל יומן מחלה של ממש, שאתאר מחלה של ממש, ש"אתהדר" במחלה של ממש, לא הייתי מאמינה. אני לא אחת מאלה – אני פשוט אני, אז מה לי ולמחלות אמיתיות הגולשות מעבר לתחום השפעת החורפית הרגילה?

יש כאן בבלוגוספרה כל כך הרבה בלוגים של אנשים חולים באמת, ומה לי ולהם? אין דבר וחצי דבר משותף. אני מרגישה כמו מתחזה מוסמכת תוך ניהול הבלוג הזה.

בכל מקרה הרגשתי כמו אחת.

הרגשתי כך וכתבתי על כך כאן, אבל כעת נראה לי שעברתי את שלב ההכחשה. זו היציאה האישית שלי מ"ארון התרופות". כבר אין טעם להתחבא בו יותר, לשים מסכה חייכנית ועקשנית ולהגיד שזה לא נורא, שהכל יהיה בסדר. אחרי הכל, אני לא יודעת אם הכל באמת יהיה בסדר.

זה כואב, זה משגע, המערכת החיסונית שלי דפוקה, לתרופות יש תופעות לוואי, ההתקפים די דחופים, אני מוגבלת בכמה וכמה תחומים בגלל המחלה הזאת, אני לא מרגישה והאמת שגם לא מתפקדת כמו בן אדם במלוא המובן, אני מעמסה על המשפחה, אני מקור לדאגות והגרוע מכול – אני לא יודעת אם באמת הכל יהיה בסדר.

אין לי שום וודאות בנושא.

באמת שלא.

אז זו היציאה הרשמית שלי מ"ארון התרופות", זו ההודעה – אני לא יודעת אם אני הולכת להחלים. אני אומנם מקווה, אבל אני רחוקה מלהיות בטוחה בכך.

כן, זה המצב ומובן מסוים אני מתחילה להשלים איתו. אני משלימה עם העובדה שהחיים שלי לא יהיו "רגילים", שאני לא אהיה "כמו כולם" גם אם לא תמיד ניתן לראות עלי את השוני. אני משלימה עם כך שאצטרך לעשות לא מעט וויתורים בחיים שלי, שהדם שלי יהיה רווי כימיקלים זרים, שהכאב יהפוך עבורי לנורמה. אני משלימה עם כך שהמציאות, בהעדר מילים יפות יותר, די דפקה אותי. אבל מה כבר אפשר לעשות – זה המצב הקיים ואיתו אני צריכה להתמודד. ולעת-עתה אני מתמודדת, מתמודדת כמו גדולה. לא סתם גדולה, גדולה מהחיים אפילו.

What doesn't kill you makes you wish it did.

אבל אני עדיין כאן וזה סוג של ניצחון אישי.