יש אנשים עם פגם.

זו עובדה, בסופו של דבר. ישנם אנשים כאלה, עם דבר מה פגום, דבר מה פיזי או נפשי, מולד או נרכש, שנגרם ע"י אחרים או ע"י האדם עצמו ולפעמים פשוט מתפתח ללא כל קשר לבני אדם. ישנם אנשים עם פגם, אבל מה שהופך אותם בסופו של דבר לפגומים זו הרגשה אישית, תחושה פנימית והגדרה עצמית. אם אותו אדם לא יגיע למסקנה, ואולי בעצם עלי לומר "החלטה", שהוא פגום, לא יהיה כזה. פשוט יהיה בן אדם עם פגם, עם פאק קטן או גדול או בינוני או בכל סדר גודל אחר.

לי ללא כל ספק יש פגם אישי, אחד נרכש, אחד כואב ומציק שמצליח להרוס את שגרת היומיום בהצלחה יתרה. פגם בדמותם של מחלת כאב ועצב פגוע שבינתיים לא הצליחו "לתקן", לא הצליחו לרפא. אבל למרות הפגם החלטתי לא לראות את עצמי כאדם פגום. אחרי הכל, במשך תקופה ארוכה למדי ביקשתי מאחרים לא להגדיר אותי דרך המחלה, אז למה שאני בעצמי אעשה בדיוק את זה.

אז כן, יש לי פגם.

אבל אני בעצמי לא פגומה, ובגדול מעבר לפגם הזה אני בסדר, ובמובנים מסוימים אפילו יותר מבסדר למזלי.

שבוע וחצי של התקפים חזקים ביותר, בעוצמה כזו שמזכירה יתר על המידה את התקופה שלפני הטיפול הראשוני אפילו. אבל גם מזה יצאתי, גם זה מאחורי, ועכשיו אני אפילו חזקה יותר, בעלת כוחות חדשים אם כי נפשיים בעיקר (פיזית קצת נשחקתי).

אני בסדר ברמה כזו שמצליחה להפתיע אפילו אותי,

וטוב שכך.