רק רציתי לבקש סליחה...

מההורים שלי, אותו צמד חמד מוזר בדרכו, על כך שנאלצתי לחזור לבית שלכם ולהוסיף עליכם עוד מעמסה ועוד בדמותו של אדם חסר השכלה וחולה שסוחט מכם כספים על טיפולים, תרופות ולימודים.

מבת הדודה שלי אותה לא ביקרתי מספיק ואיתה לא דיברתי מספיק במהלך השנה הזאת.

מהברברי היקר על ההברזות הבלתי פוסקות שלי ודחיית ה"ישיבה על בירה, פיצה ושיחה" בגלל ההתקפים הבלתי פוסקים שלי.

מההשכלה שלי שסבלה לא מעט מהמחלה ומהטיפשות וה"קליטה" האיטית מדי שבאו איתה. בשנה הבאה, השנה השנייה לתואר, אני מבטיחה להשקיע יותר, להתאמץ יותר, להבין יותר ולהצליח יותר ובתקווה לסיים את שנת הלימודים בהצטיינות כמו השנה אם כי בציון גבוה בהרבה.

מהגוף שלי על כך שאימצתי אותו יותר מדי מצד אחד ומנעתי ממנו את המנוחה המגיעה לו, אך גם חסכתי ממנו את אור השמש, האוויר הנקי, האכילה המאוזנת והספורט המגיעים לו.

מהספרים שנחים אצלי על המדף על כך שעדיין לא הספקתי לקרוא אותם.

מהמכחולים, עפרונות הרישום ומלאי הצבעים שלי על כך שלא עשיתי בהם כל שימוש השנה.

מהבלוג על כך שלא כתבתי בו בתדירות ובכנות בה רציתי, על כך שהגבלתי את עצמי כאן בגלל שטויות כמו עצלות, חוסר השראה או העובדה שהאקס קורא בו "מאחורי גבי" בתקופות למרות שביקשתי ממנו להפסיק לאחר שהפיץ תכנים אישיים שהופיעו פה בין מכרים, מתעלם מכך שאני כותבת כאן בעילום שם לא בלי סיבה.

ולבסוף הייתי רוצה לבקש סליחה מעצמי על כך שהייתי חולה כל כך הרבה, על כך שעדיין לא החלמתי, על כך שלא פגשתי במהלך השנה הזאת אדם שיאהב אותי, על כך שהזנחתי את עצמי מבחינת המראה והמשקל, על כך שלא הספקתי את כל מה שרציתי להספיק, לא ביקרתי בכל המקומות בהם רציתי לבקר, לא פגשתי מספיק אנשים חדשים, לא יצרתי מספיק קשרים חזקים, לא עשיתי מספיק.

בתקווה בשנה הבאה,

ובינתיים - סליחה.

אלה הם מספר ארועים שהשפיעו על החיים שלי בשנה זו הבורחת מאיתנו שנכתבו ברוחו של הנושא החם הנוכחי.

אני חושבת שחידוש הלימודים הוא ללא ספק אירוע שיכול לפתוח את הרשימה הקצרה הזו. אחרי הכול, אי-שם בראשיתה של השנה הזו התחלתי תואר חדש. ניסיון מס' 2 לרכישת השכלה העולה ולו במעט על התיכונית-בסיסית. חייבת להודות שהפעם זה קשה יותר ושאין מה להשוות את התואר הזה ללימודי ההנדסה בטכניון שהיו "מכאניים" שכאלה, "אוטומטיים", "מבניים" ו"נוסחאתיים" עם מינימום צורך להפעיל את המוח באמת ולחשוב לבד. אני בטוחה שגם המחלה משחקת תפקיד מפתח בקושי של הלימודים האלה, וגם העובדה הפשוטה שהמוח שלי כנראה לא ממש הומני. בכול מקרה, אולי זה מצחיק (ואולי בעצם עצוב?), אבל ללמוד יפנית ועל תרבויות אסיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה זה לא כל כך קל. אבל זה גם ללא כל ספק משנה את החיים - מסגרת חדשה לשנים הקרובות, מסלול חדש בחיים, סיכוי כלשהו להשתלבות באקדמיה במקום חישובים של כמות הג'יפה שמשאבה יכולה להזרים לתוך צינור.

ובגדול, וזה החלק הכי חשוב כאן, אני אוהבת את זה ונהנהת מזה.

הארוע השני כולל בתוכו בעצם מספר אירועים: פגישת האקס, מערכת היחסים הקשה וקטיעתה הסופית. למרות שזו הייתה חוויה כואבת, בזכותה למדתי הרבה דברים על עצמי: על היכולת שלי לאהוב אחרים בהתמסרות מלאה וסוחפת מכול הלב, על כך שמראה זה באמת דבר שולי עבורי, אבל על אופי אני לא יכולה להתפשר ויותר מכול למדתי שאני לא אתן לאחרים לפגוע בי, שאני חזקה והגיונית ושיש גבול לכמה בן הזוג יכול לשחק איתי ב"נפרד-נחזור" הילדותי והידוע לשמצה. אגב, בעיקבות תקרית האקס גם פיתחתי דרישות הגיונית כלפי החצי השני, כי בחיי שלהיות חסרת דרישות ולהתפשר על כל דבר זה לא עסק.

אני בסדר, אני והחיים עוד יובילו אותי אל האדם הנכון עבורי וגם אם לא, זה בסדר. אחרי הכול, עדיף להיות לבד שלווה, בטוחה ומאושרת מאשר לצידו של אדם שמנסה להוציא עליך את העצבים בכול דרך אפשרית (כמעט).

ואלה הם האירועים העיקריים שקרו השנה והשפיעו עלי, השפיעו לטובה למזלי.

באמת לטובה.

1. פגישה עם ידידי הברברי שכללה סושי ושיחה טובה.

2. התקדמות בכמה מפרוייקטי התפירה שלי.

3. תגובות מעודדות ומקסימות ביותר מכם.

4. נזכרתי בשיר המקסים-עצוב הזה.

5. גיליתי שיש מצב שבשנה הבאה נפתח פרו-סמינר בנושא נרטיבים בספרות יפנית מודרנית.

והשבוע עוד לא נגמר, כך שבתקווה יקרו בו עוד דברים טובים.