מדי ערב סבתא שלי צופה בטוק-שואו רוסי כלשהו. היא רואה את התוכנית בקולי-קולות ומדי פעם גם מגיבה עליה בקולי קולות ורק האוזניות שאבא שלי קנה עבורה מורידות את רמת ה"קולי-קולות" האלה. היא היחידה שצופה בתוכנית כי לאמא שלי אין זמן, לאבא שלי אין שמץ של הבנה בשפה הרוסית ולי אין חיבה לתוכניות טוק-שואו בגלל הנושאים המטופשים שלרוב מככבים בהן פרט למקרים יוצאי דופן ואתמול היה מקרה יוצא דופן ללא כל ספק.

הדבר שגרם לי לצפות באותה תוכנית למרות גישת ה"אנטי" האופיינית שלי הייתה האורחת הראשית. ילדה קטנה ועדינה, אם כי מאוחר יותר גיליתי שמדובר בנערה בת תשע-עשרה, עם פנים יפיפיות, שיער בהיר ביותר וגוף של שלד. ילדת עור ועצמות, עור שמתוח על העצמות האלה, מראה שמצפים לראות רק בתמונות שעברו עיבוד בפוטושופ או בצילומים של אנשים מוכי רעב ממדינות שכוחות אל.

הרבה נערות אוהבות "לשחק" בהפרעות אכילה, אם כי לא רק נערות. ישנן גם כאלה שבאמת חולות והדבר מתבטא בחשיבה והתנהגות כללית ועבורן זה רחוק מלהיות משחק, יש גם את אלה שנסחפות בעקבות דיאטות נוקשות, יש את אלה שנולדות עם פתולוגיה תורשתית שמתפרצת בעקבות טריגרים סביבתיים. יש לא מעט סוגים לנערות ונשים שבבעלותן נמצאת הפרעת אכילה כזו או אחרת וישנה כמות עוד יותר גדולה של סיבות שהביאו אותן למצבן, גוונים שונים של דחיפות שבאו מבפנים ומבחוץ ועשו את שלהן.

לכאורה זו תופעה נפוצה, כמובן שאני לא טוענת שזה הופך אותה לטובה או מומלצת, אבל היא קיימת וכולנו מודעים אליה בצורה כלשהי ובכל זאת... בכל זאת מעולם לא ראיתי ביטוי כזה שלה, בכל מקרה מעבר לתמונות, צילומים שהאמינות שלהם לא פעם מפוקפקת ביותר. אישה צעירה, עם פוטנציאל עצום ליופי ושמחת חיים, שמביאה את עצמה למצב שבו היא שוקלת 24-23 קילו בעוד הגובה שלה הוא בסביבות ה-1.50 מטר ולפי הסיפור שלה בפרץ הקשה ביותר של המחלה היא שקלה אף בקושי 20 קילוגרמים. 20 קילוגרמים?!  היא אומנם נמוכה מאוד עם מבנה עצמות דקיק ומעודן, אך בכל זאת משקל נמוך כל כך הוא בלתי נתפס.

היא דיברה על המחלה שלה, על הרצון שלה להחלים, על התוכניות שיש לה בעתיד, על הדברים שהשפיעו עליה וגרמו לה, בעודה שוקלת 36 קילוגרמים, להתחיל בדיאטה נוקשה ולהמשיך בדברים גרועים יותר וכל זה היה כל כך טעון רגשית אבל בכל זאת סוריאליסטי, לא מציאותי לחלוטין. אני אפילו לא יכולה לתאר בברור את המחשבות והרגשות שהסתחררו בגבולות הראש שלי באותם רגעים. אלה לא היו רחמים, לדעתי רחמים זה רגש שלילי למדי, מתנשא ומשפיל. זה היה סוג של זעזוע וכאב וגם לא מעט פחד, לא שאלה רגשות חיוביים במיוחד אבל בואו לא נתמקד בדקויות מהסוג. בנוסף לכל אלה גם נוספה התקווה שהיא תצא מזה, שתחלים, שתחזיר לעצמה את הגוף והמחשבות שלה וכל זה למרות שאני יודעת שהחלמה מלאה מבחינה פיזית איננה קיימת ושהמקסימום הוא שיקום של עד 80% במקרה הטוב ביותר.

אני לא באה לגנות, לא לצעוק ולרתוח ולהתעצבן על העניין הזה. אני גם לא באה לייעץ או להגיד מה בסדר ומה לא ולהרצות על ענייני תזונה  בהם אני מתמצאת למדי מרוב ניסיון. אני לא רוצה לעשות אף אחד מאלה ומה שאני רוצה זה בעצם... לשתף? לספר? להוציא את זה מגבולות הראש שלי כדי לעכל טוב יותר את מה שראיתי? כנראה שהאחרון הוא המתאים ביותר ואולי זה בעצם השילוב של הכל. 20 קילו... אני באמת לא יודעת איך לעכל את זה.

חשבתי שכבר ראיתי מקרים קשים, חשבתי שאני יודעת להתמודד עם מראות מהסוג. אבל אני לא. ממש לא.

אני לא יודעת מה לחשוב.

בסה"כ חיפשתי קצת מוזיקה, עברתי בין ערוצי המוזיקה בטלוויזיה למרות שבדרך כלל יש לי את הפלייליסטים שלי וטוב לי איתם. אבל כנראה שהפעם רציתי לגוון קצת וכך פתאום נתקלתי בתוכנית הזאת: "אם היית מכיר אותי" ששודרה, והאמת שמשודרת ברגעים אלה, ב-MTV. אולי זה לא הכי מתאים לגיל שלי, אבל אני חושבת שהתוכן הוא תוכן אוניברסלי אז לא פלא שמצאתי את עצמי מתחברת לדבר.

בעיקרון מדוברת בצילום של פעילות חברתית בבית ספר תיכון אמריקאי, פעילות חברתית כל כך מדהימה שגורמת לי להצטער על כך שלא הייתה כזו בתיכון שבו למדתי. הפעילות שנקראת "יום אתגר" מורכבת בעצם מניסיון לגשר בין אנשים שונים, הצגת הצד הסמוי שבנו, הפחדים, הבעיות שאיננו מראים לעיני כל וללמד אותנו שלמרות השייכות לקליקות שונות וקבוצות חברתיות שונות אנחנו לא שונים במיוחד זה מזה בדברים הבסיסיים וכולנו כואבים לפעמים ועוברים חוויות טובות כרעות וכולנו פוחדים לפעמים ומרגישים לבד וגם אם אנחנו לא מדברים על זה לכולנו יש את שלל השלדים שלנו דחוסים טוב טוב בתוך הארון, לחלקנו יש אפילו בית קברות שלם. הפעילות הזאת עובדת בצורה יפה כל כך על תקשורת ושיתוף, מבלי להיות דורסת וחונקת (ואולי החלקים שמופיעים בתוכנית הם החלקים המוצלחים וגם תקריות לא נעימות היו שם, מי יודע, אחרי הכל זו טלוויזיה). בגדול היא באה ללמד סובלנות וקבלה בשיטה חדשה ונגישה יותר, היא מתחיל כמו מעין משחק מטומטם שעליו, אני פשוט בטוחה בזה, כל אחד מהמשתתפים צוחק בלבו ומתגלגלת והופכת לפרוייקט שלם במהלכו כל אחד מגלה דברים חדשים ולא פעם גם כואבים על האחר. כך נוצר מעין ישור קו שמראה שלכולם יש את הקשיים שלהם והגילוי הזה עוזר בעצם לאנשים להתחבר לאלה שלכיוונם הם כנראה אפילו לא היו יורקים בנסיבות אחרות.

צפיתי בתוכנית הזאת ותוך כדי כך גם כתבתי את הפוסט, זה היה מעין מולטי-טסקינג נשי טיפוסי שכזה, ודבר אחד תפס במיוחד את תשומת הלב שלי. ממש בתחילת התוכנית אחת המדריכות מסבירה שהאדם הוא בעצם כמו קרחון כאשר רק 10% ממנו גלויים לעיני הסביבה בעוד ש-90% הוא מעדיף להחביא בפנים, מתחת לקו המים, והם בעצם מכילים לא פעם תחומי עניין והשקפות עולם, זכרונות טובים ורעים וחוויות בלתי נשכחות לטוב ולרע, את הפחדים והחששות, את החרדות והרגעים הקשים, את כל מה שרוצים לשכוח ולא רוצים לספר. הדימוי הזה גרם לי להפעיל קצת את גלגלי המוח, ליתר דיוק קצת יותר מהרגיל, ואז הבנתי משהו: הבלוג הזה וכל הבלוגים שהיו לי לפניו (ואני כבר שנה שמינית בישרא כך שהיו כבר כמה וכמה), הם בעצם החלק הנסתר של הקרחון האישי שלי. אומנם זה לא כל הקרחון ומפלס המים עוד לא ירד לחלוטין, אבל בתקופות שונות חשפתי לא מעט דברים שבמציאות החוץ-בלוגית אני מעדיפה לשמור לעצמי או לחשוף רק בפני מספר מאוד מאוד מאוד מצומצם של אנשים. כן, אני בן אדם מאוד פרטי שם בחוץ, אבל כאן אני מרשה לעצמי "להתפרע". אבל בכל זאת הרבה דברים אני שומרת לעצמי, דברים שאני רוצה שיתגלו במידה ויקרה לי משהו וביננו "משהו" כזה או אחר יכול לקרות לי בכל רגע, וגם אם לא יקרה יהיה נחמד בעוד עשור או שניים או חמישה לקרוא את כל זה ולהיזכר ולדעת ולהרגיש שוב את כל הדברים האלה, לחוות מחדש את החוויות לטוב ולרע שבהן. אז נראה לי שאני אכתוב כאן מדי פעם פוסטים קצת יותר אישיים, על חוויות שונות שעברתי, זיכרונות נעימים יותר, נעימים פחות ואפילו כאלה שלא נעימים כלל פשוט כדי שתכירו אותי קצת יותר טוב וכדי שאולי גם אני אכיר את עצמי קצת יותר טוב. לא נראה לי שזה יזיק במיוחד...

הרדוף לבן