הנושא החם אומנם מזמין אותנו לכתוב דברים חיוביים שיתאימו לסופ"ש גשום: לאן כדאי ללכת, מה כדאי לעשות בבית וכו'. אני אישית בוחרת לכתוב על "ממי כדאי להיזהר" בסופי שבוע גשומים ובימים גשומים בכלל.

 הערות:

• ·         הפוסט מנוסח בלשון זכר, אך מכוון לכלל אוכלוסיית השמוקים והשמוקיות היוצאת ממאורותיה בימי החורף.
• ·         מדובר כאן במעין אב-טיפוס כללי של אותו שמוק, וברור כי לא כל שמוק חורפי יכיל בתוכו את כל ההיבטים המוזכרים.
• ·         רצוי, מומלץ ומתבקש להתייחס לכל הכתוב מטה בהומור.

השמוק החורפי המצוי הוא יצור הרחוק מלהיות נעים, הוא מדביק אותך במחלות, מכסה אותך מכף רגל ועד ראש במי שלוליות או בכל הנפלט מפיו בזמן רצף התעטשויות. הוא הבעיה החורפית הגדולה של כולנו ואותו ניתן למצוא כמעט בכל פינה. הוא מעצבן, מרגיז ולפעמים אף מזיק ואי-אפשר לעבור אף חורף מבלי לראות לפחות דוגמה אחת של יצור זה. הוא בעל פנים רבות, מתגלה בדרכים שונות ואני בטוחה שכולנו יודעים על מי בדיוק מדובר. אך במידה ויש עוד כמה אנשים שלא מודעים לקיומו של השמוק החורפי, הנה תיאור קצר של כמה מהדמויות בהן הוא מתגלה לעיני הקהל הרחב:

המשתעל לכל כיוון – שמוק חורפי זה יהיה מצונן בכל עת, הוא ישתעל ויתעטש וירסס נטיפי רוק לכל עבר. אומנם כולנו מצטננים לפחות פעם אחת בחורף, אבל בניגוד אלינו, אנשים מתורבתים מעט, השמוק לא יכסה את פיו ביד, שרוול או מטפחת. הוא ישתעל חופשי על כל מי שנמצא לידו ויצור סביבו שדה מוקשים של נטיפי רוק, נזלת וחיידקים מפוטמים ברדיוס של כמה מטרים.

דרך ההתמודדות - אחרי פגישה עם סוג זה של השמוק החורפי רצוי לעבור חיטוי מאסיבי, מקלחת חמה ביותר וקורס של  תרופות לחיזוק המערכת החיסונית וכל זה כדי להתפטר מהג'יפה שהועיל בטובו לפזר עלינו בכמויות מסחריות.

המתנחל המטרייתי – שמוק מסוג זה יהיה נטול מטרייה בכל ימי החורף, גם בגשומים פחות וגם באלה בהם הארץ כולה הופכת לשלולית אחת גדולה הניזונה מהספקה בלתי פוסקת של מי גשמים (אומנם ימים אלה מעטים למדי ומה כבר אפשר להגיד, זה מבאס). אך לא זו בלבד שיסתובב ברחבי העיר במצב מטרייה-less , אלא שהוא ינסה לפלוש מתחת למטריה שלכם.

כמובן שאפשר להיות נחמדים ולסייע לברנש בעת צרה, אבל במידה ומדובר בשמוק חורפי ולא באדם רגיל שנתפס בגשם כשאין בידו מטריה, זו פשוט הזמנה לצרות:

השמוק החורפי המצוי ינסה לדחוף אותכם אל מחוץ למטריה על מנת לזכות בכל המקום לעצמו, לפעמים הוא דווקא ייצמד אליכם יותר מדי ובמקרים הגרועים יותר ירשה לעצמו לחבק אותכם כדי ש"לשניכם יהיה מספיק מקום", במקרה הגרוע ביותר הוא פשוט יחטוף את המטרייה שלכם ויעלם איתה למקום לא ידוע אי-שם מעבר לקשת וישאיר אתכם ספוגי מים ועצבניים ביותר.

דרך ההתמודדות - דרך ההתמודדות עם שמוק זה מסתכמת בעיקר באי-מסירת המטריה לידיו. תהיו אנשים טובים, תעזרו לאחרים בעת צרה, אבל שמרו על רכושכם בקרבתכם.

מפזר הריחות – שמוקים חורפיים מסוימים מסגלים לעצמם מנהגים חדשים לימי החורף, אחד ממנהגים אלה הינו המנהג "להתקלח אחת לשלושה חודשים". אולי הם חושבים שהרטבות בגשם היא תחליף הוגן למקלחת, אולי הם חוששים מהתקררות ולכן בוחרים שלא למצוא עצמם עירומים תחת זרם של מים (גם אם מדובר במים חמים), ואולי הם פשוט בטוחים שאף אחד לא ישים לב. אך יהיה המניע של שמוק זה להימנעות  מרחיצה אשר יהיה, התוצאה היא אחת – סירחון שלא מהעולם הזה.

שמוקים מהסוג יחכו לכם באוטובוסים צפופים או בתורים הומי אדם, הם ישהו במקומות סגורים בעודם מעלים אדי סירחון. איש לא יצליח לפספס אותם גם אם אפו היה סתום במשך שבוע, אחרי הכול ניחוח הגופה הרקובה שעופף אותם הולך לפניהם כמו תמרור אזהרה.

דרך ההתמודדות  - כל דבר היכול לשמש להסוואת הריח: קרם ידיים ריחני, טישו בניחוח עדין של מנטה, מטהר אוויר של ללין, K-300 או כל דבר אחר שריחו טוב יותר מזה של השמוק החורפי.

המפליג למרחקים – שמוק חורפי זה, בניגוד לחבריו השמוקים הולכי הרגל, הינו בעל רכב אישי. הבעתיות של שמוק זה באה לידי ביטוי בעובדה שהוא בטוח כי אין זה רכב, אלא סירת מרוץ. הוא מפליג בטויוטה המקרטעת שלו ברחובות המוצפים במהירות מרשימה ובקרבה מסוכנת למדרכה, ומארגן מקלחת לא רצונית של מי-ג'יפה לכל עוברי האורח.

דרך התמודדות – במידה והדבר אפשרי, מומלץ ללכת כמה שרחוק מקצה המדרכה. לצערי הרב, זו ההמלצה היחידה שאני יכולה למצוא כרגע.

מרטיב המושבים – שמוק זה מצוי בעיקר בתחבורה הציבורית ועצם שמוקיותו באה לידי ביטוי בכך שהוא מניח בנונשלנטיות את המטריה הרטובה שלו על המושב הריק שלידו, מספיג אותו במי גשמים קרים וגורם לכל המתיישב במקרה במושב זה להעלות בתודעתו את השאלה הקיומית "מה זה היה באמת – מים או פיפי?".

הוא חצוף ויהיר ואולי פשוט לא חושב על איש מלבדו, הוא הופך מושבים אחדים באוטובוסים ללא כשרים לישיבה ובגדול מעלה לכם את כל הסעיפים האפשריים.

דרך התמודדות – לבדוק האם המושב בו אתם מתכוונים למקם את ישבנכם רטוב. יכול לחסוך הרבה בעיות. באמת.

כמובן שאלה לא כל פניו של השמוק החורפי המצוי, אבל זה כל מה שהצלחתי להיזכר בו כרגע (במצבי עמוס המאמרים הסוציולוגיים מן המאה ה-19, פרטים אודות השלטון המלוכני הראשון של הודו העתיקה ותחכומי אותיות ההירגנה, תודה לאל אין הרבה כאלה, היפניות). כך שאם מישהו נזכר בעוד ייצוג של ידידנו השמוק, מוזמן לכתוב לי כאן בתגובות לפוסט.

שיהיה לכולנו חורף גשום, אך נטול מפגשים עם יצורים בעייתיים.

וסופ"ש מקסים.

מדי ערב סבתא שלי צופה בטוק-שואו רוסי כלשהו. היא רואה את התוכנית בקולי-קולות ומדי פעם גם מגיבה עליה בקולי קולות ורק האוזניות שאבא שלי קנה עבורה מורידות את רמת ה"קולי-קולות" האלה. היא היחידה שצופה בתוכנית כי לאמא שלי אין זמן, לאבא שלי אין שמץ של הבנה בשפה הרוסית ולי אין חיבה לתוכניות טוק-שואו בגלל הנושאים המטופשים שלרוב מככבים בהן פרט למקרים יוצאי דופן ואתמול היה מקרה יוצא דופן ללא כל ספק.

הדבר שגרם לי לצפות באותה תוכנית למרות גישת ה"אנטי" האופיינית שלי הייתה האורחת הראשית. ילדה קטנה ועדינה, אם כי מאוחר יותר גיליתי שמדובר בנערה בת תשע-עשרה, עם פנים יפיפיות, שיער בהיר ביותר וגוף של שלד. ילדת עור ועצמות, עור שמתוח על העצמות האלה, מראה שמצפים לראות רק בתמונות שעברו עיבוד בפוטושופ או בצילומים של אנשים מוכי רעב ממדינות שכוחות אל.

הרבה נערות אוהבות "לשחק" בהפרעות אכילה, אם כי לא רק נערות. ישנן גם כאלה שבאמת חולות והדבר מתבטא בחשיבה והתנהגות כללית ועבורן זה רחוק מלהיות משחק, יש גם את אלה שנסחפות בעקבות דיאטות נוקשות, יש את אלה שנולדות עם פתולוגיה תורשתית שמתפרצת בעקבות טריגרים סביבתיים. יש לא מעט סוגים לנערות ונשים שבבעלותן נמצאת הפרעת אכילה כזו או אחרת וישנה כמות עוד יותר גדולה של סיבות שהביאו אותן למצבן, גוונים שונים של דחיפות שבאו מבפנים ומבחוץ ועשו את שלהן.

לכאורה זו תופעה נפוצה, כמובן שאני לא טוענת שזה הופך אותה לטובה או מומלצת, אבל היא קיימת וכולנו מודעים אליה בצורה כלשהי ובכל זאת... בכל זאת מעולם לא ראיתי ביטוי כזה שלה, בכל מקרה מעבר לתמונות, צילומים שהאמינות שלהם לא פעם מפוקפקת ביותר. אישה צעירה, עם פוטנציאל עצום ליופי ושמחת חיים, שמביאה את עצמה למצב שבו היא שוקלת 24-23 קילו בעוד הגובה שלה הוא בסביבות ה-1.50 מטר ולפי הסיפור שלה בפרץ הקשה ביותר של המחלה היא שקלה אף בקושי 20 קילוגרמים. 20 קילוגרמים?!  היא אומנם נמוכה מאוד עם מבנה עצמות דקיק ומעודן, אך בכל זאת משקל נמוך כל כך הוא בלתי נתפס.

היא דיברה על המחלה שלה, על הרצון שלה להחלים, על התוכניות שיש לה בעתיד, על הדברים שהשפיעו עליה וגרמו לה, בעודה שוקלת 36 קילוגרמים, להתחיל בדיאטה נוקשה ולהמשיך בדברים גרועים יותר וכל זה היה כל כך טעון רגשית אבל בכל זאת סוריאליסטי, לא מציאותי לחלוטין. אני אפילו לא יכולה לתאר בברור את המחשבות והרגשות שהסתחררו בגבולות הראש שלי באותם רגעים. אלה לא היו רחמים, לדעתי רחמים זה רגש שלילי למדי, מתנשא ומשפיל. זה היה סוג של זעזוע וכאב וגם לא מעט פחד, לא שאלה רגשות חיוביים במיוחד אבל בואו לא נתמקד בדקויות מהסוג. בנוסף לכל אלה גם נוספה התקווה שהיא תצא מזה, שתחלים, שתחזיר לעצמה את הגוף והמחשבות שלה וכל זה למרות שאני יודעת שהחלמה מלאה מבחינה פיזית איננה קיימת ושהמקסימום הוא שיקום של עד 80% במקרה הטוב ביותר.

אני לא באה לגנות, לא לצעוק ולרתוח ולהתעצבן על העניין הזה. אני גם לא באה לייעץ או להגיד מה בסדר ומה לא ולהרצות על ענייני תזונה  בהם אני מתמצאת למדי מרוב ניסיון. אני לא רוצה לעשות אף אחד מאלה ומה שאני רוצה זה בעצם... לשתף? לספר? להוציא את זה מגבולות הראש שלי כדי לעכל טוב יותר את מה שראיתי? כנראה שהאחרון הוא המתאים ביותר ואולי זה בעצם השילוב של הכל. 20 קילו... אני באמת לא יודעת איך לעכל את זה.

חשבתי שכבר ראיתי מקרים קשים, חשבתי שאני יודעת להתמודד עם מראות מהסוג. אבל אני לא. ממש לא.

אני לא יודעת מה לחשוב.