תמיד הוקסמתי ממראה של נמשים, כוכבים קטנים, הפזורים על גשר האף, מציירים מפה של עולם אחר, גלקסיה שלמה, על כתף חשופה. על עור שזוף באור בהיר הם צצים בזה אחר זה, נמש אחר נמש, בתבניות קסומות. כמה מערכות כוכבים, צורות מיתולוגיות, ניתן למצוא בתוך תערובת זו של נקודות? הרבה? המון? אינסוף? כך כל הגוף הופך לעולם שלם, ליקום אישי, קרוב ורחוק גם יחד. תמיד הוקסמתי ממראה הנמשים המתנפצים על העור בנתזים של שמש, שומרים בתוכם זיכרונות של קיץ, יוצרים מתוכם חלומות על עולמות אחרים. כמה חבל שלי לא היו כאלה, פרט לקיץ אחד בו גם עלי לא דילג הקסם הזה.

עוד תולדה קטנה של "אתגר 100 המילים".

 קיץ שמח לכולם!

החדר בדירה הישנה, בה גרתי במשך כמה שנים טובות והאמת שגם כמה טובות פחות, מלא בלא מעט זיכרונות. השארתי אותם בתוכו לפני שעזבתי: חלקם מקופלים בקפידה על השידה, חלקם מפוזרים על הרצפה, חלק זרוק בפינות החדר וחלק אפילו חבוי טוב טוב בנבכי הארון. הם שם, כל הזיכרונות האלה, ממנו וממנה וממני וגם מאחרים שהיו שם. זיכרון של הצפת המרפסת, של המלחמה האחרונה, של תחילת הלימודים. זיכרון של ספרים שנקראו, שיחות טלפון אל תוך הלילה כולן לחישות, צבע טרי וצבע מתקלף, הרכבת רהיטים, עקבות החתול, גרגר אבק שנלכד בתוך קרן אור, מגע של שפתיים, ליטוף של יד. כל אלה עדיין שם.

עוד תולדה של "אתגר 100 המילים".

תולדות אחרות חבויות בתגית, הקטגוריה הקטנה, אליה שייכתי את הפוסט.

מודה ומתוודה שהפוסט האחרון היה מלא בביצ'ינג מיותרים. כן, הכל אומנם היה אמיתי, כנראה אפילו היה אמור להכתב, לצאת החוצה במקום לעשות חור בקיבה, במוח או בנפש. אך בכל זאת כעת יש לי את הרצון, אפילו אפשר להגיד - את הצורך, לנקות את הראש. כך שאני פונה בבקשה לקהל הרחב, או בכל מקרה לחלקו הקטן שמדדה בטעות לבלוג זה, לאתגר אותי מעט.

זוכרים את "אתגר מאה המילים" שכבר הופיע כאן פעמיים? הרעיון שלו מאוד פשוט: לוקחים מושג, מופשט או מוחשי או אפילו דבר מה בין לבין וכותבים עליו תיאור, זיכרון, חוויה, הזייה, אשליה, רצון, דמיון, פנטזיה, אמת - בקיצור, כל דבר. התנאי היחיד הוא לכתוב בדיוק 100 מילים, לא פחות ולא יותר. זה תרגול כתיבה ודמיון מאוד מעניין ולמי שעוסק בכתיבה המכונה "יוצרת" גם מאוד יעיל.

אז קדימה, תאתגרו אותי עם מושג כלשהו.

תציעו לי משהו עליו אוכל לכתוב.

אגב,

אני לא היחידה שלוקחת חלק באתגר הקטן הזה.

היו לי גם כמה שני משת"פים: הוא והוא.

וגם אחרים כמובן מוזמנים לקחת חלק בפרוייקט.

תודה ל-Calcifer על המושגים.

מאדים:

אומרים שפעם היו שם חיים, אולי חיידקים או בעצם גברים, משהו בטוח חי שם פעם רק לא בטוח לחלוטין מה בדיוק. אני עם מדע לא הסתדרתי, בכל מקרה לא עם זה המדויק, אחרת כנראה הייתי הופכת למהנדסת ולא אנתרופולוגית בהתהוות. אך בכל זאת אני מחכה לימים האלה בשנה בהם אפשר לראות אותו גם ללא טלסקופ, את הכוכב האדום שבשמיים - מהבהב לו, ואולי זה בעצם בלתי אפשרי. אולי אני מדמיינת אותו מבעד לעשן בפיקניק לילי, חצי שפויה וחצי מרחפת. מלקקת רוטב סויה של סושייה זולה מאצבעות ותוהה אם באמת יש שם משהו: אמת או חיים או לפחות מים על הכוכב הזה.

תה:

בפעם האחרונה שביקרתי אצלך, ישבנו במטבח. אף גרגר קפה לא היה בנמצא, כמה שזה שונה מהבית שלי בו קפה הוא מצרך הכרחי לקיום. מזגת לי תה מרווה מריר, עקרת בית בסביבה ביתית. משום מה זה תמיד גרם לי לצחוק, הרעיון של השילוב הזה: את, יקירתי, ומשק בית. את ומטבח. לעזאזל, אפילו את והכנת תה! תמיד היית בעיני ילדה מפונקת, עם מבט מלוכסן ומתוק. נסיכה קטנה, בהתאם לשמך, מטופשת אפילו. אחת שתפקידה להיות יפה ולשתוק, לא לעשות דבר מהחשש המתמיד להרס, שריפת מטבחים, פציעה עצמית. אבל הנה את כאן, מעברו השני של השולחן, שואלת אותי "כמה סוכר?". זה מוזר ומקסים בטרוף.

ונראה לי שקצת נסחפתי, אבל שיהיה...

תה על מאדים:

אני מטורף, אתה מטורף, כולנו מטורפים כאן בסופו של דבר. זה מעין קוד לבוש לנפש – למסיבה הזאת לא נכנסים ללא ערעור, קל או רציני זו כבר בחירה אישית. זו מסיבה, כולם מוזמנים, רק רצוי להגיע בשעה ארבע. לא, לא חמש! בחמש מגישים משקאות קצת יותר רציניים, לא תה, וזו אחרי הכול מסיבת תה. מסיבת תה על מאדים. מה רע בזה? יש רכבת מהירה שמגיעה לכאן, הכניסה חופשית. באמת שאין כל סיבה שלא תגיע.  אם תתנהג יפה, תוכל גם להשאיל את הכובע שלי לשעה או שעתיים. רק תן לי לשלוף תחילה את כל השפנים, בחיי שהם יכולים לעשות בלגן רציני בראש.

על המושג הבא תודה ל-FailOne

מעלית:

אני בת חמש. הבניין בן עשר לפחות, אולי יותר. כך גם המעלית. היא נוטה להשמיע קולות קרקוש בעודה נעה בין הקומות הלוך ושוב, מעלה מטה. אני בת חמש, ולילדים בני חמש אסור להיכנס למעלית לבד. האמת היא שגם אם יכנסו, לא יתקדמו הרבה. אחרי הכול לקופסה ממונעת זו יש חיישן משקל, ורק לאחר שהיא חשה שיש בתוכה יותר משלושים וחמישה קילוגרמים לערך היא מתחילה לנוע. אם את בת חמש, את לא יכולה לקחת את המעלית, בעיקר כי היא לא מוכנה לקחת אותך לאף אחת מהקומות. אבל כשאת לא לבד והמעלית פוצחת בתזוזה, את מתחילה לקוות שהיא לא תתקע בין הקומות.

ואלה חלק מהרשימה שקיבלתי מ-Boy Anachronism

אגוזים:

האוויר במרפסת הסגורה חם, כבר ולח. רצפת העץ מנומרת בכתמי שמש וגרגרי אבק מסתחררים באור. אני יושבת על הרצפה, שקועה במחשבות על משהו שעתיד לבוא, עתיד לקרות ולשנות את החיים שלי מן הקצה אל הקצה. במה מדובר אינני יודעת, אבל זה יהיה גדול. בחיי, שזה יהיה גדול! אתם עוד תשמעו עלי! מולי, על אותה רצפה מאובקת, מונח ארגז גדוש אגוזים ירוקים שנקטפו לא מזמן. אני מקלפת את המעטפת הירוקה והבשרנית מכל אגוז ואגוז עד שלעולם נגלה הגרעין הקשה המוכר לרוב כ"אגוז מלך". בשרם הירוק של האגוזים משאיר על ידי כתמים חומים-צהבהבים, ואני חולמת על העתיד. אתם עוד תשמעו עלי!

חתול:

החתול היה דמיוני במקורו, מאותו סוג של חתולים הנוטה להשאיר אחר לכתו חיוך התלוי באוויר. הוא הביט בי מעברו השני של החדר, מסרב בנימוס לסגריה שהצעתי לו. "אז במה אנחנו משתעשעים היום, יקירתי?" שאל בעודו שולף את ציפורניו החדות ומעביר אותן על פני השטיח, פעם, פעמיים. "הו, בדברים הרגילים, אני חושבת. בתקווה שיקרה דבר מה מעניין." דליתי מהתיק בקבוקון עם הכתובית הססגונית "שתי אותי!" הוצאתי את הפקק ולגמתי שתי לגימות קטנות. החתול הביט בי וגיחך. "תעופה נעימה!" איחל לי והתפוגג בחלל החדר, משאיר אחריו רק את חיוכו החתולי מרצד באוויר. ישבתי על הספה הישנה, עישנתי וחיכתי בסבלנות לתחילתה של המטמורפוזה שלי.

מושג שנידב איקס:

צ'אנס:

לתת צ'אנס. זה לא מסובך, נכון? רק הזדמנות אחת קטנה שכזו. ההזדמנות לחיות כמו בן אדם, מבלי שהמציאות תתנפץ ברסיסי כאב, מבלי שכל נשימה שלישית תהיה בלתי נסבלת ולו רק כי היא מזכירה על כך שהסוף עוד רחוק, הסוף של כל הבלגן הזה. הזדמנות אחת להרגיש את מגוון התחושות כפי שהן, מבלי שיהיו עטופות במעטפת כואבת. הזדמנות לנסות ולהתקדם ולדעת שיש גם סיכוי להצלחה. לחוש, לגעת, לאהוב אפילו. אני לא מבקשת הרבה. אני חושבת שעבור אדם פשוט זה אף טריוויאלי ביותר, כל הבקשות האלה, ועבורי... עבורי לא כל כך. אני בסך הכול מבקשת צ'אנס, סיכוי, הזדמנות, להיות שוב מה שהייתי.

ואחד מהמושגים שתרמה לילי:

מחלה:

"מחלת ההתאבדות". כמה שהשם מטופש, מנופח מעל ומעבר. אפשר לחשוב, אז כואב. אז מה? לכל אחד כואב משהו. הלב מרוב התרגשות, הריאות מרוב עשן, הדבר הלא מוגדר הזה בצד הגוף שמתכווץ אחרי ריצה ארוכה. זה לא משהו מיוחד, ייחודי, יוצא דופן. גם את לא, באמת שלא. אחת לעשרים וחמש אלפי בני אדם, באמת שזה לא כה נדיר. את לא שונה, את אפילו לא חולה באמת, כי מתברר שלא מתים מזה. אלא אם כן מדובר ביוזמה אישית, ומשהו אומר לי שאת לא מהיוזמות, בכל מקרה לא בתחום המדובר. אז תמשיכי לחייך, למרות שזה כואב במובן הפשוט והפיזי. תמיד היית שחקנית טובה.

תודה ענקית לכולם!

על כל ההצעות למושגים שהשארתם לי בתגובות.

אני בהחלט אכתוב על הכל, כי בפרוייקט הקטן הזה אני החלטתי להשתדל ולהתמיד. רק חבל שכרגע אין לי מוזה. כנראה שסחטתי אותה קצת יותר מדי בימים האחרונים, אז בכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו במאה מילים זה לא ממש הולך.

ובינתיים אחזור לפוסטים הרגילים שלי.