Dumbledore’s Double Door

הלוו פיפל D:

טוב, אני לא אסבך אותכם יותר מידי ונלך ישר לפיקצר שכולנו חיכינו לו! (טוב... אני לפחות חיכיתי לו...)

פרטים:

שם: מושלמת בשבילי.

פאנדום: ה"פ

ז'אנר: הרפתקאות, מתח, רומאנס.

דירוג:G-GP

שיפ: רון/הרמיוני.

תקופה: ספר שביעי, פרקים 'העטרת האבודה' עד 'הקרב על הוגוורטס'

דמויות ראשיות: רון, הרמיוני, הארי.

דמויות משניות: תלמידי הוגוורטס, מורים בהוגוורטס, חברי צבא דמבלדור ומסדר עוף החול, ועוד כל מי שמשתתף בפרק 'הקרב על הוגוורטס'. (אממ... הבסיליסק נחשב דמות ?)

ויתור זכויות: לרולינג המדהימה :)

ולפיקצר:

הארי יצא עם לונה מחדר הנחיצות.

"רון, תקשיב רגע,” אמרה הרמיוני, מהורהרת.

"מה ?” שאל.

"איך אנחנו עומדים לחסל את ההורקרוקס אם הארי ימצא אותו ? ויש עוד את הספל !” אמרה.

ואז רון הבין – הבסיליסק!

"זוכרת שהארי חיסל את היומן של רידל עם שן של בסיליסק? בואי ננסה לרדת לחדר הסודות,” אמר רון.

הרמיוני חייכה חיוך קורן. “רון, אתה פשוט גאון!” קראה וחיבקה את רון חיבוק חטוף. הוא הסמיק.

היא תפסה בידו של רון והחלה להתקדם לעבר היציאה במהירות. “אני ורון הולכים לאיזה חדר שרותים," אמרה בהיסח הדעת לג'יני שבדיוק יצאה מהמעבר הסודי.

"מה ?” נשמעה קריאתה המרוחקת של ג'יני מאחוריהם.

רון נשרך אחרי הרמיוני וחשב, כמה היא מושלמת בשבילו.

הם הגיעו לפתח השירותים הנטושים.

"שלום לכם. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. כבר הספקתם לשכוח אותי ? הייתי נורא בודדה כאן.”

"אוך, מירטל, אין לנו זמן עכשיו ! יש לנו עולם להציל !” קראה הרמיוני בייאוש בעוד היא ורון מחפשים את הברז עם הנחש.

"נכון, שחכתי. לאף אחד אין זמן בשביל מירטל הבכיינית. לאף אחד לא אכפת ממנה,” מירטל אמרה. היא משכה באפה וצללה לצנרת.

"אהא !” קרא רון והקפיץ את הרמיוני. הוא מצא את הנחש. הכניסה נחשפה והשניים החליקו מטה.

"אוי, איכס ! ממש מגעיל פה,” אמרה הרמיוני ועוותה את פניה בגועל.

"הנה, הולכים לשם,” אמר רון ונטל את ידה החמה של הרמיוני.

הם הלכו זמן מה, יד ביד, שותקים. רון היה יכול להיות מאושר באותו הרגע, אם לא הזמן והמקום שבו היו. הוא הסתכל בהרמיוני מזווית עינו. בפניה, בשערה, בעיניה. העיניים שלה. החומות, הנבונות, שבאותו הרגע היו קרועות מפחד ודאגה.

בעודו שקוע במחשבות, הוא הרגיש משיכה עדינה בידו. הוא הסתכל על הרמיוני וראה שהיא נעצרה.

"זה כאן,” לחשה. היא רעדה מעט, אולי מפחד, אולי מהצינה ששררה שם. רון לחץ את ידה והיא השיבה לחיצה. הם עמדו מול הדלת המעוטרת בנחשים.

"מה עכשיו ?” שאלה.

"אני חושב שצריך לפתוח את הדלת בלחשננית,” אמר רון.

"אבל אנחנו לא יודעים לחשננית !” קראה הרמיוני ביאוש. רון התכווץ.

"אני חושב שאני זוכר איך זה נשמע כשהארי פתח את הקמיע,” אמר רון.

"באמת ?” עיניה של הרמיוני אורו.

"אני אנסה,” אמר רון ונשם עמוק. הוא עצם את עיניו וניסה להזכר בקול שהארי השמיע כשפתח את הקמיע.

הוא השמיע מעין לחישה צורמנית וחנוקה.

"רון, אתה בסדר ?” שאלה הרמיוני בדאגה.

"כן, אני רק מנסה לפתוח את הדלת הארורה הזאת !”

רון השמיע שוב את אותה הלחישה.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

"טוב, ניסיון אחרון,” הכריז.

ושוב.

והדלת נפתחה. הם צעדו פנימה. הרמיוני פלטה ציוץ קטן של פחד למראה הבסיליסק המת.

"וואו. איך הארי הרג את הדבר הזה, לא ברור לי. ממש בדרך נס,” אמר רון.

"ממ,” המהמה הרמיוני.

"טוב, בואי נעשה ל... דבר הזה טיפול שיניים מקיף,” אמר רון וניגש מיד אל פיו של הבסיליסק. הם החלו לתלוש שיניים מתוך פה הבסיליסק אחת אחת וערמו אותן לצידם.

הרמיוני, לקחה לעצמה שן קשה ביותר לתלישה. אך היא הייתה עקשנית ולא הייתה מוכנה לוותר לשן. היא משכה ומשכה ולא הצליחה.

ואז, השן סוף סוף נעקרה ממקומה והרמיוני מעדה היישר אל מעל שן גדולה במיוחד. רון תפס אותה במותניה שנייה לפני שצווארה היה נפגש עם חוד השן.

"תודה,” מלמלה והמשיכה במלאכת העקירה.

כאשר החליטו שיש להם מספיק שיניים, החלו השניים לחזור, כשידיהם עמוסות בשיניי הבסיליסק.

"הארי בטח כבר חזר לחדר הנחיצות, בואי נלך לשם,” אמר רון. הרמיוני הנהנה בראשה והם פנו לכיוון חדר הנחיצות.

"רגע !” קראה הרמיוני. “צריך להשמיד את הספל !” רון טפח על מצחו. “נכון, את צודקת,” אמר. הוא הוציא את הספל מכיס מעילו וקרא: “קדימה הרמיוני – את תדקרי אותו !”

"אבל, רון...” פתחה.

"בלי אבל, קדימה ! עוד לא היה לך העונג להשמיד משהו מוולדמורט,” דחק בה רון.

"טוב, בסדר,” נכנעה הרמיוני.

"רק תיזהרי, הוא ילחם. גם בי הוא ניסה להלחם כשהשמדתי את הקמיע. זה היה נורא.”

"בסדר. אבל אם אצטרך אתה תעזור לי, נכון ?” שאלה.

"בטח.”

רון הציב את הספל על הרצפה.

"אוקיי, לכי על זה.”

לרגע היה נדמה שהספל לא עומד להשיב מלחמה, שהוא שקט. ורגע אחר כך, החלו להאסף מים בספל. המים העלו אדים. הכל החשיך סביב הרמיוני. השתררה דממה מפחידה, כמו זאת שמופקת מסוהרסנים.

"הרמיוני...”

"מי זה ?” שאלה הרמיוני בפחד.

"הרמיוני...”

"רון ?” לחשה הרמיוני. רון נגלה לפניה. שרוט, חבול ופצוע.

"הר – מ – יו – ני...” לחש רון חלושות.

"רון !” הזדעקה הרמיוני והחלה לרוץ לכיוונו של רון. אך המרחק ביניהם לא השתנה. הרמיוני התנשפה ממאמץ.

"רון !” צעקה.

"הוא לא יקום.”

"מי זה ?” שאלה הרמיוני, מבוהלת.

לפניה נגלתה דמותה של לבנדר בראון. חיוכה זדוני, שלא כתמיד.

"אל תתקרבי אליו אפילו,” הזהירה. “הוא אוהב רק אותי. אין לך סיכוי,” לבנדר צחקה צחוק שלא היה שלה, צחוק קר וגבוה.

ואז היא ראתה אותו. את וולדמורט. בשרביט שלוף המכוון לרון.

"לא משנה מה תעשי, זה לא יעזור. הוא יסבול עוד יותר עם כל צעד שלך.”

חמתה של הרמיוני עלתה.

"עזוב אותו !” קראה והחלה לרוץ. רון צרח. היא עצרה. הדמעות החלו לזלוג על פניה, מסמנות שבילים נקיים על פניה המלוכלכות.

"הרמיוני !” נשמעה קריאה מרוחקת.

"רון ?”

"הרמיוני ! חסלי את זה כבר ! אל תאמיני לאף מילה !”

לשמע קולו של רון, הרמיוני התמלאה תקווה. זו רק אשליה, אמרה לעצמה, זו רק הדרך של ההורקרוקס להילחם בי.

"הרמיוני, תהיי הגיונית,” אמרה לעצמה בשקט.

היא הסתכלה על רון הפצוע ועל לבנדר ועל וולדמורט. ואז היא הבחינה בחפץ זוהר חלושות אחוז בידו של רון.

"אני רואה שמצאת את ההורקרוקס,” אמר וולדמורט. “נראה אם תהיי מסוגלת לקטוע חלק מגופו או אפילו, להרוג אותו.” וולדמורט צחק. הוא כיוון את שרביטו על הספל והספל ריחף לאזור ליבו של רון ונכנס לתוכו.

"אני שונא אותך הרמיוני. כולם שונאים אותך. הארי אמר לי פעם שאת נוראית. כולם אומרים שאת נוראית,” אמר רון הפצוע בקולו של וולדמורט. עיניה של הרמיוני שוב נמלאו דמעות.

"הרמיוני, אל תאמיני לו !” נשמעה קריאתו של רון מרחוק והחזירה את הרמיוני למחשבותיה.

הוא בסדר, אמרה לעצמה. "אני מסוגלת,” אמרה. "אני מסוגלת,” חזרה.

וכך התקדמה עם שן הבסיליסק בידה לכיוון רון הגוסס.

"אני מסוגלת, אני מסוגלת, אני מסוגלת, אני מסוגלת, אני מסוגלת !” אמרה עד שהאמינה בזה כל ליבה.

היא החישה את צעדיה ודקרה את המקום בו הספל נכנס לתוך רון. הוא צרח צרחה מקפיאת דם. היו לה הדים, כאילו עוד מישהו צורך יחד איתו. הרמיוני קרסה על הרצפה ואחזה את ראשה בידיה. היא חזרה להוגוורטס ולקרב.

"מה עשיתי... מה עשיתי...” מלמלה ובכתה. יד עטפה אותה ועוד אחת ליטפה את ראשה.

"כל הכבוד,” לחש לה מישהו באוזניה. “עשית את זה".

היא הרימה את ראשה והסתכלה לראות מי עומד לצידה. רון התיישב לידה וחיבק אותה. הרמיוני התנפלה עליו בחיבוק חזק ובכתה כמו שמעולם לא בכתה עוד.

"אתה בסדר !” קראה שוב ושוב. “אתה בסדר !”

"למה שלא אהיה בסדר ?” תהה רון. הרמיוני הנידה בראשה. רון הבין שלא כדאי לשאול.

הרמיוני ניתקה מרון, ניגבה את דמעותיה, ואמרה "קדימה, בוא נלך למצוא את הארי.”

השניים החלו לרוץ זה לצד זה. לפתע, רון ראה מטאטא מולו זרוק על הרצפה.

"הרמיוני, חכי !” צעק.

הם נעצרו. רון אסף את המטאטא מתחת לזרועו והם המשיכו לרוץ.

כאשר הגיעו לחדר הנחיצות, הם ראו את הארי מגיע בריצה מעבר לפנייה. כאשר הבחין ברון ובהרמיוני הוא צעק.

"לאן לעזאזל נעלמתם ?”

"היינו בחדר הסודות,” אמר רון.

"חדר ה – מה ?” אמר הארי ועצר מולם.

"זה רון, הכל היה רעיון של רון !” התנשפה הרמיוני בהתרגשות. “נכון מבריק ? סתם עמדנו שם, אחרי שהלכת ופתאום אמרתי לרון שאפילו אם נמצא את ההורקרוקס האחרון, איך ניפטר ממנו ? עדיין לא השמדנו את הספל ! ואז בא לו הרעיון ! הבסיליסק !”

"מה ל - ?”

"בשביל להשמיד את ההורקרוקסים,” אמר רון בפשטות.

רון ראה איך מבטו של הארי נודד לכיוון שיני הבסיליסק שבידיהם.

"אבל איך נכנסתם לשם ?” הוא שאל, ומבטו עבר לפניו של רון. “צריך בשביל זה לדבר לחשננית !”

"זה מה שהוא עשה!” לחשה הרמיוני. רון היה ממש גאה בעצמו באותו הרגע. “תראה לו, רון !”

רון השמיע את הלחישה הצורמנית והחנוקה שהשמיע כדי לפתוח את חדר הסודות. “זה הקול שאתה עשיתה כשפתחת את הקמיע,” הוא הסביר להארי, כאילו הוא מתנצל. “הייתי צריך כמה נסיונות עד שזה הצליח לי, אבל,” הוא משך בכתפיו בענווה, “בסוף הצלחנו לרדת.”

"הוא היה פשוט מדהים ! “ אמרה הרמיוני. “מדהים ! “ רון זרח מאושר.

"אז...” הארי התקשה לעקוב. “אז...”

"אז זאת אומרת שהורדנו עוד הורקרוקס מהרשימה,” אמר רון ושלף מתוך מעילו את שרידיו המרוסקים של הספל של האפלפאף. “הרמיוני דקרה אותו. חשבתי שזה מגיע לה. עוד לא היה לה העונג.”

"גאון ! “ צעק הארי.

"אוי, זה כלום,” אמר רון ופניו הביעו שביעות רצון אדירה.

"נו, אז מה חדש אצלך ?” נשמעה פיצוץ מעליהם, טיח נשר מהתקרה ומרחוק נשמעה צרחה.

"אני יודע איך נראית העטרת, ואני יודע איפה למצוא אותה,” אמר הארי ועדכן אותם בקצרה.

הקירות רעדו שוב והארי הוביל אותם בחזרה דרך הפתח הנסתר ובמורד גרם המדרגות המובילות לחדר הנחיצות. בחדר היו ג'יני, טונקס וסבתו של נוויל. האחרונה דיברה עם הארי קצרות ואז פנו אליו ג'יני וטונקס. גברת לונגבוטום אמרה שהיא אטמה את המעבר.

"חשבתי שאת אמורה להיות עם טדי, אצל אמא שלך ?” שאל הארי את טונקס.

"לא יכולתי לשאת את חוסר הידיעה - “ טונקס נראתה מיוסרת. רון ריחם עליה. “היא תשגיח עליו – ראיתם את רמוס -”

"הוא התכוון להוביל חוליה של לוחמים אל המדשאות -” אמר הארי.

בלי להוסיף מילה, טונקס הסתלקה משם.

"ג'יני,” אמר הארי, “אני מצטער, אבל אנחנו צריכים לבקש גם ממך לצאת מהחדר. רק לרגע. אחר כך תוכלי לחזור.”

ג'יני נראתה מאושרת לעזוב את המקלט.

"אחר כך תוכלי לחזור !” צעק בעקבותיה, אבל היא כבר טסה במעלה המדרגות בעקבות טונקס. “אחר כך את חייבת לחזור !”

"רגע אחד !” קפץ רון. שכחנו מישהו !”

"את מי ?” שאלה הרמיוני.

"את גמדוני הבית, הם כולם שם למטה במטבח, לא ?”

"אתה מתכוון שכדאי לשתף גם אותם בלחימה ?” שאל הארי.

"לא,” אמר רון ברצינות גמורה, “אני מתכוון שכדאי להגיד להם להתפנות. אנחנו לא רוצים שיהיה לנו עוד מקרה דובי, נכון ? זה לא בסדר לצוות עליהם למות בשבילנו -”

נשמע מטח של נקישות, ומפולת של שיני בסיליסק נשמטה מזרועותיה של הרמיוני. היא נפלה על צווארו של רון ונישקה אותו נשיקה ממושכת על פיו. רון השליך מידיו את הניבים והמטאטא, ונענה בהתלהבות כזאת עד שהניף את הרמיוני באוויר.

זה היה רגע מושלם. רון ידע עכשיו שגם היא מרגישה כמוהו והוא ידע, שהיא מושלמת בשבילו.

"הלו ! אנחנו באמצע מלחמה !” צעק הארי וקטע את הרגע היפה.

"אני יודע חבר,” אמר רון, שהרגיש כמי שחטף מכה בראש ממרביצן. או שמא כמי שהרגע קיבל נשיקה מהאחת שאהב ? “זאת אומרת שאם לא עכשיו, לא בטוח שיהיה מתי, נכון ?”

מה אתם אומרים?

תגובווות פליז ~~