לא יודעת לכמה זמן, אבל לכרגע חזרתי.
ראיתי שנעלמתי מאז אוקטובר 2011. כמו רוב האנשים, אני גם שונאת לקרוא דברים ישנים שכתבתי כי הם נראים לי דביליים, ובכלל הווייתי לאחרונה היא דבילית לחלוטין, וגם די קרירה. ידיד שלי אבחן שאני לא מצליחה להתחמם. יש לי פתאום קשיי הבעה. אני מנסה לכתוב מניפסט ממריד נגד הרשת שאני עובדת בה (כנראה לא הרעיון הכי מבריק שהיה לי, אבל שיהיה) והמילים לא יוצאות. או שיוצאות יותר מדי. אני נעה בין עצירות מילולית לבין שלשול מילולי. טוב שרק מילולי.
אביב שוכב על המיטה לידי, מחכה לי. מזל שהוא פה. מזל שמישהו מחכה לי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה. בלעדיו. האם בשלב זה של הלילה ושל הנסיונות האבודים כתיבתי נהיית יותר מדי פוסט-מודרניסטית? אולי פוסט-מודרנית? יש הבדל?
החלטתי שאני אהיה קולם השפוי של האבודים, כי אני אבודה באופן די שפוי. אני שומעת יצירה לנבל של יו-יו מה וזה די מדכא.
אני שונאת את שתי העבודות שלי. כן, יש לי שתי עבודות. ככה זה בגיל 26. זה בעיקר מאבק הישרדותי. אני לא כל כך מכירה את עצמי בתקופה זו אבל מתה שאתם תכירו אותי.
בא לי למחוק את כל מה שכתבתי. אי פעם. אבל אני אשאיר את המניפסט הממריד, בעוד מספר ימים אפרסם אותו.
stay tuned