אתמול הייתה פגישת מש"צים, פרידה מהמש"צים מיב'... הייתי אמורה ללכת, בסוף לא הלכתי, לא יודעת למה... לא יכולתי, לא הרגשתי שייכת, לא רציתי להתמודד... עכשיו אני קצת מתחרטת...
הייתה לי שנה קשה,ומתחילתה הפסקתי לבוא לפגישות ופעילויות... דווקא אני שבמשך כל יא' הובילה את הפרחים... זו לא הייתה עזיבה מתוכננת או מוכרזת, פשוט לא יכולתי יותר, הרגשתי שאין לי מה לתת מעצמי השנה, שכל טיפת אנרגיה שיש לי בגוף צריכה להתמקד בי, לעזור לי להתגבר, לא להתמוטט...
בדיעבד זו הייתה טעות, דווקא במש"צים, מצאתי את עצמי, הבנתי מה אני אוהבת לעשות, במה אני טובה...ואת הדבר היחיד הזה עזבתי... זה לא יהיה סתם אם אני אגיד שאני חייבת למש"צים את מה שאני היום...
אומרים שכשאתה נותן אתה מקבל הרבה יותר, וזה נכון- קיבלתי המון סיפוק במש"צים, אחריי כל פגישה הייתי יוצאת מאושרת, מרגישה שאני מגשימה את עצמי, שאני עסוקה בעשייה שתשנה דברים, שהפרחים שלי (טיפשי ככל שזה ישמע...) הופכים מניצנים סגורים לפרחים מדהימים...שאף אחד לא יכול עליי... ואולי אם דווקא בשנה הזו הייתי נשארת, זה היה עושה לי טוב...מי יודע? היה לי נוח להשאיר את הכל ביידים המדהימות של אבי ושירן שהם באמת מקסימים...
בכל מקרה, זהו פוסט פרידה, סגירת מעגל, עם הדבר הזה שנקרא מש"צים, המערכת הזו, שהוציאה ממני כל כך הרבה דמעות (גם של אושר וגם של עצב...) והפכה אותי למה שאני... ראיתי אנשים מתבגרים במש"צים, מוצאים בעצמם דברים שאפילו הם לא ידעו שקיימים, ולא איכפת לי כמה יצחקו על זה, אני יודעת שזה דבר מדהים.
רציתי לסיים את הפוסט עכשיו, אבל פתאום נזכרתי בחניכים שריגשו אותי כל כך במשך השנים, וההרגשה הזו שווה הכל, אני אומרת לכם. אני אוהבת אתכם. כל כך.
שלכם,
טולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
