אני אומרת לאנשים שאני רוצה ללכת לשנקר אבל האמת היא ששנקר מעניין לי את התחת.
פשוט החלטתי לתת לאנשים לשמוע את מה שהם רוצים והרבה יותר קל להפנים "אוקיי היא תנסה שנקר" מ"אוקיי היא רוצה לצייר וכאלה אבל אין לה מושג מה מעבר"
כי כל מי שמצייר /אוהב אופנה הולך לשנקר, ככה זה הולך . או בצלאל כמובן.
יש את המוצלחים באמת שאמנם לא הולכים לשנקר אבל הולכים לכל מכללת שקר אחרת ועדיין צולחים את שנות הלימוד.
בחרתי לעשות צעד אחורה ולהשלים את הבגרות בלשון וזה הדבר הכי מטומטם וצבוע שעשיתי מזה הרבה זמן. ואני בן אדם די מטומטם וצבוע אבל זה כבר להיות אחת כזו כלפי עצמי וזה לא בסדר.
יש גם את הערימת דפקטים שהתערמה לה במהלך השנים של הדפקטים הקנאים שעצרו אותי מלהתפתח ואני במקום לדפדף הלאה אני פשוט עוצרת על הדף וממשיכה להתמרמר.
זה ממש חרא . זה כל כך מחורבן שזה משתלט על כל כך הרבה תחומים אחרים בחיים שלי .
היום הייתה הצפה בשירותים , האסלה זזה כמו שן מתנדנדת . העותק שלי של הספר קומיקס של אילנה זפרן נרטב ונספג והייתי צריכה לזרוק את הדבר הנפלא הזה לפח כי לא ניתן היה לייבש ולהציל .
אני לא מאמינה שהדקות אינטלקט היחידות שלי מסתכמות בקריאה בשירותים.
אבא שלי אידיוט אבל זה לא חדש. הוא סתם העיף את אמא שלי מהבית בו גדלתי בגלל הרצון שלו להיות רווק בדיוק לשבועיים (הם גרושים כבר כמה שנים אבל היא גרה שם), רק כדי להכיר מישהי שסביר להניח שהוא כבר הכיר בעבר ולעבור להוד השרון. עכשיו בראשון עומדת דירת רפאים עם זכרונות טובים יותר ופחות . עומדת ריקה בגלל שאבא שלי מטומטם. אבא שלי עשה אקט פחות מטומטם וחשב על להציע לי ולבעלי לעתיד לגור בה אבל ממש לא בא לי את אבא שלי בתור בעל בית. לא בא לי אותו בתור אבא רוב הזמן, אז בעל בית? טוב לי שהוא רחוק ממני.
הלוואי והייתי מסוגלת לאהוב אותו ולשכוח את כל הרגעים הדוחים שהוא אפילו לא שם לב שנחרטים בזיכרון שלי. המאמץ שלו לנהל חיים נורמאליים נהיה פתטי כמעט כמו שלי.
הבעיה היא שהכל נראה לי בעצם נורא מגניב. הרי מחדירים לראש החלול שלך שאתה יכול לעשות הכל. אני מציירת אז אני יכולה לאייר ספרי ילדים ועוד כל מיני דברים בנאליים שאנשים שלא מציירים אומרים לי. ובתכלס כן,זה מגניב. אני גם רוצה להיות מורה לאומנות אבל זה בכלל מטומטם כי נכס למערכת החינוך לא הייתי בתור תלמידה וגם לא בתור מורה.
אני אוהבת לימודים אבל אני אף פעם לא מסיימת אותם. הדבר היחיד שסיימתי בחיים שלי זה היה חטיבה וגם כי זה היה חינוך חובה .
אני תמיד מתחילה בשיא הכוח. מה שזה לא יהיה שבא לי ללמוד ושאבא שלי שוב שם סכום כסף ותקוות שווא כדי שהבת היחידה והכושלת שלו תוכל לעשות משהו. אולי הפעם. אולי הפעם היא תשרוד סמסטר!!!!!!!!!!
ואז אני נבלעת. אם זה בציור, אם זה מבחינה חברתית . מבחינת החומר הנלמד. מבחינת הכל..רע..
תכלס בא לי לעשות קעקועים . או משהו. אבל גם זה , צריך לרצות.
אני לא יודעת מה אני באמת רוצה..
איכס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
