נגד מטוסים.

שוב היה לנו נחש בחצר האחורית. חמוד. קטן. לבנבן.

כשהוא פלש לחיים שלי ליומיים שלושה לא הרגשתי דבר מלבד יאוש, למה חזרת? למה זה היה טוב?

אמרתי לו שלא נשמור על קשר.

אבל גם אם הלב לא דפק, העין נדדה אל המילים השחורות הקטנות על המסך.

אני יודעת שזה לא עבד, זה לעולם לא יעבוד. אבל נזכרתי בדברים רבים כל כך.

לכן אני שונאת שאתה פולש לי לחיים. אתה יודע שמאובססיות אפשר להתנתק, אבל הן תמיד שם.

אם תחליט שבא לך עלי פתאום, זה לא שאני אוכל להתנגד לזמן רב.

אני זוכרת כמה רע וכמה טוב זה הרגיש כששיחקת בי. שהיה נדמה שאכפת לך.

אבל הייתי ילדה והייתי טיפשית ועברו כבר שנתיים ואני לא צריכה אותך. ואני לא רוצה אותך בסביבה.

כי אתה מבין כמה זמן יקח לי לנקות אותך מהמערכת שלי ?

כל פעם שאתה מחליט להתחבר, או לשלוח אסמס אקראי זה שבועות של ניקוי מערכת.

של אני צריכה להתנתק ממך שוב פעם.

זה כמו אגרוף בבטן.

אז כשאני רואה אותך אני מרגישה יאוש.

הרי לך לא אכפת, זו האובססיה שלי. 

ויש שנייים שאובססיבים אלי, ופיתחתי אליהם תיעוב מוחלט. כשאתה במשך שנתיים וחצי סבלת אותי לתקופות. 

ואני חושבת עליך רק טוב, על כמה שהיית בעל סיבולת.

אפילו ירין-קון סילק אותי מעליו, אל שאני מאשימה מישהו, רק את עצמי.

ואתה מבין, שכשאתה חוזר זה אומר שאני רצה לארתור או לירין כדי שיגרמו לי להרגיש מטומטמת, או דופקת את הראש בקיר, כי אני צריכה להוציא אותך. 

וזה לא שהחיים שלי לא מסובכים מספיק גם ככה.

אז זה פוסט אומללות, מזכיר לי את הפוסטים בבלוגים הישנים.

בבקשה תתעלמו.