נגד מטוסים.

אני לא בוגרת לגילי. אני חכמה לגילי. יש הבדל.

אני ילדה טיפשה, קטנה ומפונקת. ומתוסבכת.

אני בת 16, ומסתכלת בצער על איך שהתנהגתי כשהייתי בת 12. אני עדיין אותה ילדה.

אז סיימתי את העניין עם ר'. אמרתי לו שזהו, זה נגמר, ממש כאן, וממש עכשיו. ושהכי טוב שלו זה פשוט לא מספיק.

ואני פשוט שונאת את עצמי כל כך לאחרונה.

את הגוף שלי. את האישיות שלי.

אני לא יכולה להפסיק לברוח, ולהתחמק מדברים לא נעימים. אבל יש לי נטיה מזוויעה לעשות דווקא.

תמיד אני מטיפה לאנשים להיכנע, שהטוב לא מנצח, ושאם באמת יש טעם להילחם. וזה עובד. אבל אני לא מצליחה להכריח את עצמי להיכנע.

כשהם גררו אותי במדרגות נלחמתי.

וכשהחזיקו אותי דבוקה לרצפה, כדי שלא אוכל לזוז, אז עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי- דפקתי את הראש בריצפה בהיסטריה עד שהם ניסו להפסיק ויכולתי להתחמק ולתקוף שוב.

ואז ברחתי מהבית. כי אני לא טובה במצבים כאלו. 

אני תמיד משחקת אותה כל כך חזקה, ולא מרשה לעצמי להרפות ולהראות חולשה.

כשאני באמת רוצה שיחבקו אותי, שיגידו לי שהכל יהיה בסדר ושיחזיקו אותי קרוב.

אבל כשמנסים אני נרתעת, אני כועסת ואני צועקת.

למה שאני לא אעשה לכולם טובה ואתפגר?

הא, נכון, כבר ניסתי את זה. לא הלך משהו.