נגד מטוסים.
קצת יותר ממילים אחרונות. |
| 12/2011
הדחקה.
רוב הזמן אני לא זוכרת. כמה טיפשה הייתי, כמה זה כאב.
אבל זה קופץ לי לפעמים לראש. כאילו אני עומדת להתפוצץ.
אני זוכרת כשזה זרק עליים מספריים, והבנזונה ידע לכוון, ורק במזל התכופפתי בזמן.
ואני זוכרת איך שהם ירקו לי על השולחן ושאף אחד לא רוצה לשבת לידי.
ואני זוכרת את אותו השיעור בכיתה ו'. אחרי ששוב פעם- רבתי, עם השולחנות והכל, וישבתי בקצה הכיתה וביקשתי לצאת לשירותים והלכתי לספריה, איפה שהמחשבים ובכיתי בשקט ולא חזרתי לשיעור.
ואני זוכרת את הטיול השנתי, ואת הסטירה מול כולם.
ואני זוכרת איך שכמעט נישקתי אותו, והוא התחמק.
ואני זוכרת איך שהם קיללו אותי, וכבר הבנתי את המשמעות, ואמרתי למורה והכריחו אותם לכתוב מכתב, ואני זוכרת שזה לא גרם לי להרגיש טוב יותר.
ואני זוכרת את השיחת טלפון.
ואני זוכרת את האסמס.
ואני זוכרת איך הלב שלי קפץ.
ואני זוכרת איך צעקתי.
ואני זוכרת שבתור מוצא אחרון- כמה שדפקתי את הראש שלי ברצפה, כי הם לא איפשרו לי לזוז, ולא יכולתי להיכנע.
ואני זוכרת כמה שכאב לי בכל הגוף.
ואני זוכרת איך שדרשתי מכם לעשות משהו ולא עשיתם כלום.
ואני זוכרת איך השארתי לה את הצלקת בכתף, עם השיניים שלי עמוק עמוק. ואני זוכרת גם למה עשיתי את זה.
ואני זוכרת איך הם דחפו אותי לבור בחצר.
ואני זוכרת שהם זרקו לי את הדברים מהחלון.
ואני זוכרת כשראיתי אותו כאח, ורציתי לבכות אליו כשהם השמידו לי את התיק.
ואני זוכרת שקפצתי על הטרמפולינה שלה.
ואני זוכרת את ההערה המלגלגת ההיא.
וגם את השניה.
ואני זוכרת כל דבר.
ומדחיקה את השאר.
ולפעמים אני לא שולטת בזה.
אבל לפחות אני כבר לא בוכה בציבור.
אני מרגישה כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ.
אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שנישקתי מישהו בגלל שהרגשתי רע עם עצמי. אני זוכרת כמה טוב זה הרגיש וכמה רע לדעת שהוא בגד איתי. ואני זוכרת איך רציתי לבכות, ולא בכיתי. ואני זוכרת מי זה היה, ושהוא לא אמר כלום. ואני זוכרת איך פשוט ישבנו, דיברנו ופשוט תפסתי לו את הפרצוף, ממש בעדינות, ונישקתי אותו. ולא הרגשתי כמו שרמוטה. זה הרגיש לא נכון, אבל משחרר.
ואתם לעולם לא תבינו מה זה להיות אני. ואני נורא מקווה שלא תצטרכו להבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.