אוקיי.
הבטתי מהחלון המערבי בחדרי בקומה השניה, תמיד אהבתי את הנוף.
פעם זה היה פרדס, קרוע בין חום עצי וכתמי בוץ, לכתום וצהוב של פירות הדר ריחניים וריח של חורף. עם בוא האביב כרתו את העצים ונשאר שדה ירוק עם כתמים של צהוב חרציות ואדום פרגים וסגול דרדרים, עם ריח של אביב על סף הקיץ.
אמא תמיד אמרה לי להתרחק מהשדה, כי משהו רוחש תחת פני השטח, היא אמרה לי. אם תקשיבי טוב, תשמעי אותם מייללים, מקשקשים, זוחלים, מרשרשים, חופרים את דרכם החוצה.
תמיד הנחתי שהיא התכוונה לנחשים ולתנים, לנדלים ואיזה עקרב מזדמן. לא היה זה דבר יוצא דופן למצוא בחצרות ביישוב נחש תועה או נדל ארסי מזדחל, ולעיתים אפילו תן מוכה כלבת.
כמה שטעיתי.
ידעתי להתגונן מפני נחשים ועקרבים, אני חיה ביישוב כל חיי, גם תנים לא מאיימים עלי, והשדה מקסים כל כך שהייתי חייבת להתעלם מהאזהרות שלה.
באחד מלילות הקיץ החמים הצטיידתי בסלולארי עם פנס, תיק עם חטיפים, תרסיס נגד יתושים, חפיסת קלפים, את חפירה, שק שינה וחברה טובה לפיקניק לילה בשדה, אתגרו אותנו לבלות את הלילה בבית החרושת השרוף הישן, ושתי הרפתקניות כמותנו לא יכלו לסרב לאתגר המאיים.
אמא סירבה שאלך, בטח שלא בלילה, אז שתינו שיקרנו והודענו שאנו הולכות לישון אחת אצל השניה.
בעודנו זוללות חבילת תפוצ'יפס ומדברות על בחורים הגענו למבנה הנטוש הראשון, כולנו שמענו את הסיפורים על תקופת המעברה ואיך שגרו כאן.
"בית חולים ב'," הערתי על מבנה האבן האפורה המתפוררת ומלא הגרפיטי.
"בואי, אני רוצה להתנדנד!" גררה אותי החברה אל אחת מקורות האבן העליונות שקשרו אליה חבל וצמיג.
"סבתא שלי נולדה כאן," אמרתי לחברה בעודה מתנדנדת בין שמיים לארץ.
"באמת? היא ראתה את המלאך?" שאלה החברה בסקרנות.
"איזה מלאך?"
"באמת לא שמעת?" צחקה החברה ופניה הקדירו בעליצות מטרידה.
"ספרי לי," השתוקקתי לשמוע את סיפור האימה שלה.
"מלאך המוות של בית חולים ב', הוא מעולם לא נתפס. הוא היה רופא, וכל פעם שמישהו בא אליו, לא משנה מה הייתה הפגיעה, היה נותן לו סם שינה ומודיע למשפחתו שהוא מת, וכשהוא נרדם, מלאך המוות היה חופר בור, וקובר אותם מתחת לאדמה, כשהם עוד חיים, ונאבקים להשתחרר מהשינה ולחפור את דרכם החוצה! אז תשימי לב על מה את דורכת, אולי השנים גילו איזו גולגולת מרקיבה ויד שנאבקת להשתחרר!" היא צחקה בקול המפחיד שלה, היא תמיד אהבה סיפורי אימה וצמרמורת עברה במורד גבי.
"בואי נזוז, יש לנו מקום מלחיץ יותר לבלות בו את הלילה," אמרתי לה, היא קפצה מהנדנדה וחזרנו להתקדם אל עבר בית החרושת.
"ואת יודעת מה קרה כאן, נכון?" החברה אמרה לי.
"הייתה שריפה בבית החרושת שהרגה כמה אנשים והוציא אותו מכלל שימוש, " אמרתי בידענות.
"אבל לא ידעת שזו גם עבודה של מלאך המוות?"
הבטתי בה כאילו היא מטומטמת. "את גוררת את הסיפור הזה יותר מדי."
"נו, זו סתם בדיחה לא מזיקה," התווכחה החברה.
"את המצאת את זה? כי זה די מוצלח."
"סבא שלי סיפר לי את זה, הוא גם היה כאן, את יודעת."
הוצאתי את האת מהתיק והורדתי את הקרשים שחסמו את הדלת לבית החרושת במאמץ רב. "לא היה לי משהו אחר להוריד את הקרשים."
"לא, זה דווקא טוב שהבאת את חפירה," אמרה לי החברה. נכנסו אל בית החרושת וקפצתי כשדרכתי על משהו שהשמיע קול פיצוח מחליא. הדלקתי את הפנס בטלפון והארתי על רגלתי. לאימתי ראיתי שדרכתי על עצם, שנשברה, אמת יד של מישהו כשחלק מהמפרק עוד מחובר אליה.
"סיפרתי לך מה סבא שלי עשה במעברה?" אמרה החברה, שהחזיקה את האת בחוזקה, כמוכנה לתקוף.
"מה?" שאלתי כשהמשכתי לסקור בפנסי את ערימת השלדים, על אחד מהם עוד היה מעט בשר מרקיב, לא ייתכן שזה כאן מאז השריפה שהתרחשה כשהמדינה הייתה עוד חדשה, לפני כל כך הרבה שנים.
היא הביטה בי בחיוך המטריד שלה, ששמור לסיפורי אימה. "הוא היה רופא."
סיפור זה לקוח מהסביבה מהבית שלי, והנוף האמיתי שנשקף מהחדר שלי, לכן לי, לפחות, היה נורא קל להאמין לו. כן, אני כתבתי אותו, אני יודעת.
ת"ב וכאלו ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.