נגד מטוסים.

אני בחורה אלימה. ואני בחורה נואשת. שילוב קטלני.

אני חושבת שזה טבוע בי מילדות.

אני לא חושבת שאפשר לקרוא להורים שלי הורים מכים, אני חושבת שכל אחד חטף מכות מההורים שלו במידה מסוימת, מתישהו. זה נהפך לשגרה.

ואני חושבת שלמדתי את זה ביסודי, עם הללכת מכות כל שבוע. אני יודעת איך להכאיב. ואני יודעת איך להיפגע.

ואני בחורה נואשת, אני כל כך נואשת, וכל כך חולת שליטה.

וכשברחתי, לא להרבה זמן, אבל ברחתי, זה היה מעשה נואש.

כשההורים הצמידו אותי לרצפה, ולא יכלתי להילחם- עשיתי את הדבר שאני מורגלת בו, הדבר שאנשים נואשים עושים- הטחתי את הראש שלי ברצפה.

הכי חזק שיכולתי.

כי אם אני לא יכולה להכאיב להם, אני אכאיב לעצמי.

זו הצורת מחשבה המעוותת שלי, הנואשת שלי.

אז אני בחורה אלימה.

אני יכולה לאיים ככה, על אנשים שאכפת לי מהם.

אם לא תדאגו לכך ולכך, אני אדפוק את הראש בקיר עד זוב דם. ואני עושה דברים כאלו.

יהיו לי שעונים מדממים.

וצלקות.

ואני אקיא את נשמתי.

וזה לגמרי לגיטימי, כשאנשים שאני יודעת שאני לא מסוגלת לפגוע בהם.

ואם לא אפגע בהם, ואני חייבת לפגוע במישהו, במי אני אפגע?

רק בעצמי.

זו גם סוג של אלימות. אני מאיימת להתאבד כל שני וחמישי.

והבעיה עם האלימות הזו, שהיא לא תמיד עובדת. אבל אני תמיד מקיימת.

האלימות הזו עובדת רק למי שאכפת, ולרוב האנשים פשוט לא אכפת. לא לא היה אכפת כשאיימו לעשות את זה מולי. וזה בסדר, כי אני המכשפה הרעה, ואני מעוותת, וכולם שונאים אותי. וזה בסדר.

זה תוצאות של מעשים שלי, ואני מתמודדת איתם.

"את תשנאי את הנ"מ הזו שלקחה אחראיות."

"אני כבר עכשיו שונאת אותה."

אם הייתי מאיימת עליו על זה, הוא היה שם זין. והייתי מתחננת בפניו שיסלח לי, לפחות בראש, כי יש לי טיפת כבוד עצמי.

אבל השני, הוא הכאיב לי מילולית, כשהלכנו, באמצע הלילה, מצאתי גדר אבן, התיישבתי, ודפקתי את הראש. השיער שלי היה קצת דביק. והוא עצר אותי, וחיבק אותי, אבל לא חיבוק כמו שהוא היה נוהג לחבק, אלא כזה שנטול חיבה לחלוטין, כזה שהוא באמת כלא.

אז אני אלימה. מאוד אלימה. כי ככה אני מתמודדת עם הכאב שלי. אני חייבת לפגוע.

ואם אני לא יכולה לפגוע באחרים. אני אפגע בעצמי.

נעל מטומטמת.