נגד מטוסים.

אני מבועתת.

הזמן חולף.

אז כן, תיכף יש לי יום הולדת. אני אהיה בת 17. זה גם אומר שנותרה לי שנה אחת.

זה בלתי נמנע.

כולנו גוססים, אתם יודעים את זה?  כולנו גוססים, מרקיבים בשמש הלוהטת של ישראל, קפואים ואדישים תחת החורף הגרעיני.

כולנו קצת שונאים את עצמנו, לא ?

לא רציתם לעשות חתך ענקי ולשפוך החוצה את כל הפנוכו שלכם, את כל האיברים הקטנים והקטנוניים שמציקים לכם ?

העתיד שלי מעולם לא היה ורוד, אבל עכשיו מאפיל עוד יותר.

אתם מאמינים בגורל ? בייעוד ? במסע ? בבלתי נמנע ?

אחת שקוראת כאן, ואולי כבר לא, אני מקווה שהיא לא תקרא את הפוסט הזה... אמרה על ההוא שהתאבד. איך הוא יכל ? מה הוא חשב לעצמו ? איך הוא לא אמר כלום ? למה ? למה ? למה ?

ואני ידעתי למה. זו האמת הפשוטה. זה כל כך קל, ומול העיניים שלנו, ואנחנו בוחרים להיות עיוורים.

והיא עיוורת.

טיפש וטוב לו.

אני לא בן אדם טוב. אני מצילה אחת אנורקסית והשניה בולימית, אמנם, אבל אני לא בן אדם טוב.

כל המערכות יחסים בחיים שלי, רומנטיות, חברויות, משפחה, אני הרסתי מהאנוכיות הבלתי נגמרת שלי, ומצד שני ההתרפסות, והמרדנות, והאופי החרא שלי. גם עכשיו, אני חושבת שאם אמות ההורים שלי יותר יצטערו על כל עשרות אלפי השקלים שהם השקיעו בי. אולי יותר.

אבחון כזה, אבחון אחר, בית ספר פרטי, בית ספר פרטי, תרופה כזו, תרופה אחרת, טיפול כזה, טיפול אחר.

וכל זה היה לשווא.

והם מבינים את זה, הרי הם זורקים אותי מהבית עוד שנה.

האומללות בלתי נמנעת.

אני בחורה מודרנית.א ני חוזרת ואומרת את זה. אני אדישה לצרות של העולם, אני חומרנית, אני אנוכית, אני מהירה, אני חסרת סבלנות ואני אוהבת את הדרך הקלה.

בסופו של דבר הכל מסתכם בכך שזו אשמתי הבלעדית.

אפילו השאפתנות שלי מזוייפת, כי אני רק חולמת ולא מתאמצת בכלל. אולי קצת מניפולציות בסיסיות, אבל זהו זה.

כבר אין לי מה לכתוב על זה, הפוסטים האלו, במקום להיות רהוטים, יוצאים טבולים ברפש.

איכס. אני עלובה.