נגד מטוסים.

אני מרגישה כמו רפש.

אני קורסת לאט, וזה לא משהו חדש, זה קורה הרבה.  אבל  פתאום זה עולה.

יוני היה חודש מעולה, אז כנראה שעד אוקטובור אני אהיה רפש.

אני רוצה להיות מתבגרת ממורמרמת, אני לא רוצה להיות בוגרת, ואני רוצה לירות לעצמי בראש.

אבל אני פחדנית מדי.

וכולם  מזדיינים חופשי חוץ ממני, כי כל פעם שאני מנסה להיפטר מהסוגיה הזו הבחור התורן ממציא תירוץ.  לוס תמיד אמר שאני יקרה מדי, הבזנונה הזה, יקרה דמי, אבל כל פעם שלא הייתה לו חברה היינו מתמזמזים חופשי.

פעם התמזמזתם עם מישהו בגובה 2 מטר ? זה די מצחיק. אני לא מגיעה לו לכתפיים.

וזה בכלל לא קשור להנאה, זה קשור לויט לרשימה, כי אני לא נהנית שנוגעים בי.

מצד שני, ובדיוק אני וברבי מדברות על זה-  אני כן מתחרמנת מהחרא הזה שלהם. כל פעם שהם גורמים לי להרגיש כמו זבל ולהסמיק כמו אוהדת גריפידנור במשחק קוודיץ', שזה בכלל תיאור של איה.

ואתם יודעים מה אני רואה ?

אני רוצה עוד קעקוע. אבל אני לא רוצה שהוא ישאר על העור שלי. זה פאקינג מזעזע. לא ?

התחושה הזו, כאב מהסוג הטוב ביותר. אני רוצה ששוב יחרטו לי העור, להחזיק בכסא ולהביט בדומ כשאני חושקת שיניים ונועלת את הלסת. שמישהו יקח מכונת תפירה ויתפור עלי, שיקח סכין ויחרוט עלי, זה בטח ירגיש אותו הדבר.

פיתחתי גם הרגל לגרד את הקעקוע כשאני במתח, לא שמישהו שם לב, הם אף פעם לא שמים לב.

זה רק השטויות שהמנדיה שותפת לנו את המוח, שאנשים שמיםפ לב למנהגים הקטנים והמרגיזים שלך.

אני שמה לב, והשאר לא.

וכמה הכיתי את מיכאל, כמו שהוא היה עושה לי.

אמרתי לו שאני רואה כמה הוא שקוף, כמה רע לו, כל שקר קטן שהוא מספר. אני רואה כמה הוא רוצה שנגיד שזה בסדר, יהיה בסדר,  ושהאמונה החצויה שלו תשתקם. ושזה בסדר לשקר, כי כולם משקרים. ואמרתי לו שזה לא בסדר. ואני לא ארחם עליו, ולא אנחם אותו. ופשוטט לא אכפת לי, בגלל זה אני לא עושה כלום.

כי זה לא שהם לא רואים, זה שהם לא רוצים לעזור.

כי אני זועקת את זה כבר שנים, ואף אחד לא עוזר.

אז גיל 17, נטול אשליות.

לדחוף יד לגרון ולשלוף את האיברים הפנימיים, לשכב בשלולית של הקיא שלי, הרפש שאני מרגישה כמותו.

הרגשה חרא מובילה לאכילה רגשית, שמובילה להשמנה, שמובילה לעוד הרגשה חרא. מעגל ההשמנת ייתר.

אני חושבת שאפילו יניב לא יעשה את החרא הזה, למרות שהוא מפלרטט איתי כל הזמן, כי אני בת 17 והוא עשריםפ ושלוש וזה לא חוקי משהו מטורף, ואני מרצה כל הזמן על זה, אז זה גם קצת צבוע מצידי.

אבל אני צבועה.

והופסוט המזדיין במומלצים על עבודה מרגיז אותי.

ניסיתי למצוא עבודה כי ההורים לא מוכנים שאחיה על חשובנם, לא מצליחה למצוא, ולא מרוצה.

וכן, היה לי כיף לחיות על חשבון ההורים.

והם מעיפים אותי ואני אעבור לחיות על חשבון יואב עד שאמצע אקדח ואירה לעצמי בראש.

כי יואב זוכר את הפעם ההיא בגיל 13, וכל הפעמים שלפני כן. כשהייתי בת 12 והוא היה בן 14, וקטנצ'יק וכזה גדול, אויך עברנו מלא שטויות ביחד, וכשמיקי היה  בן 18, או חרא כזה, ולא החשבנו אותו שבחור ממש מוזר. ויואב ניסה לשחק לי קצת עם המוח ושיחק ללוש הרבה עם המוח אבל הוא היה ידיד טוב, ואז הוא בכלל לא היה יואב, הוא היה מייק, ואלוהים כמה שאני חופרת.

ותהוכי המעופף שלי ושל יואב, במרתף שלי, והלכנו מכות, ואז רוני התקשרה, רוני הג'ינג'ית עם קול הבס שהייתה כל כך כלבה, וכולנו סלחנו לה, למרות שאני לא מבינה למה.  ואז אחרי כמה שנים טובום היא ויואב נפרדו, וחשבתי לעצמי, כמה חבל,  גנבת לחברה הכי טובה שלך את החבר, תוכיחי שזה היה שווה את זה ותתחתני איתו או חרא, כי היית ממש כלבה, אז שלפחות זה יהיה בשביל אהבת אמת.

אבל אהבה לא קיימת, רק אובססיה. והוא כבר לא חסום, ואני לא מדברת איתו, גם לא עם י'.  ושניהם זונות ואני שונאת אותם. והם בת'כלס אותו הבחור, רק לא.  אני לא יודעת, יש להם מין המשותף. בעצם, לא יותר מדי, חוץ מכמה שאלוהים הם אדישים ושאהבתי אותם כמו הגיהנום.

לקפוא זה פחות כואב מלהישרף.  כן, על בטוח.

ויש לי תירוץ, זונות, אני אוטיסטית. סבבה ? עכשיו אני אעשה מה שבא לכם ולכו תזדיינו כי אני אוטיסטית ומותר לי וזה נותן לי פטור מצה"ל ברגע שהארכיון הדפוק הזה בבית חולים ההוא ביורשלים יתחיל לעבוד,  ומותר לי, כי אני דפוקה בשכל, ועכשיו מותר לי לצחוק על זה ולכם אסור, כי אני נולדתי לא נושמת ושמו אותי באינקובטור וזה עבד סבבה, אבל לא מושלם.  

ואם כבר אז שהייתי אוטיסטית גאונה, כמו איש הגשם וחרא, אבל לא. אני סתם מומוצעת.

ואני צריחכה להפסיק לכתוב פוסטים ב2 בלילה כי הם בטח רצופים בשגיאות כתיב.

בצד החיובי, אני ממש טובה בלנגן את פפארצי של ליידי גאגא על פסנתר. אבל אני לא רואה איך זה חיובי.