נגד מטוסים.

אבל אני כמעט אף פעם לא במיטבי.

 אני הולכת לישון עם הזריחה וקמה כשמנערים אותי מהמיטה, שוב השינה היא החברה הטובה ביותר. ויש לי סיוטים. הם מהדהדים לי בראש ואז נשכחים. ואני תמיד מעדיפה את השינה, גם כשהיא נוראית ואיומה, גם כשהסיוטים אמיתיים כמו המציאות. אני מאלו שממשיכים לישון גם ברגע בו אתה מבין שזה חלום ושאתה יכול להתעורר ולברוח חזרה למציאות, במקום להתמודד עם המפלצות שבראש שלך. אני תמיד בוחרת להישאר.

החורף באמת גורם לך להרגיש רע יותר. ואני רוצה שמישהו יעזור לי, אבל אני יודעת שפתרון כזה לא באמת קיים, כי אני מסרבת לכל עזרה שמציעים.

אני לא באמת מתמודדת עם דברים, אני בוחרת. לעוד סדרה ועוד סדרה ועוד חלום ועוד חלום. ואני אוכלת המון, אכילה רגשית, אתם יודעים איך זה.

ואני רוצה להתלונן הרבה ולבכות הרבה ואני לא עושה את זה.

אני רוצה לצאת מעצמי.

אני רוצה לגדל זנב.

אוי, כמה שזה נשמע מוזר.

כמו סם ג'וניור, שהוא דמות שלי ואתם בכלל לא מכירים אותו.

אבל לסם ג'וניור יש זנב ארוך, כמו אטביזם, שהוא בעצם עמוד השדרה המוארך מאוד שלו, שנמשך ונמשך עוד מעט אחרי הרגליים, גמיש, חזק, מייצב. עם מעט מאוד בשר על החוליות כמו באצבעות ידיים, שאפשר לראות איפה כל עצם נמצאת, אבל יש הגנה. ומסתיים בציפורן חזקה, שלפעמים הוא משייף למשולש, רק בשביל המראה השדי, ושאם תבקשו יפה הוא ייתן לכם לצבוע אותה בלק. והזנב הזה כל כך שימושי.

ואני רוצה כזה, משהו שייצב אותי.

אתם בכלל לא מבינים את המחשבה שמאחורי זה.

כבר ארבע לפנות בוקר ואני מרגישה מחורבן. אני לא רוצה למות ואני גם לא רוצה לחיות. ואני לא רוצה כלום.

אולי לעשות אמבטיה נצחית, או להיות בתרדמת ארוכה, או שמישהו יחבק אותי עד שאני אגיד לו שחם ושיעזוב אותי כבר בשקט ושירפה.

אני רוצה שהמוח שלי יהיה בסדר. אני רוצה שכל הלא בסדר הכימי הזה יתוקן. אני רוצה שכל פאקים שנולדתי איתם יעלמו. אני רוצה להיות פרחה ובורה. 

הרבה פעמים אני מרגישה כאילו אני לא קיימת. כאילו פעם ראשונה שאני רואה דרך העיניים האלו ושל מי הידיים האלו ומה זה הקיום הזה בכלל והכל נראה לי לא הגיוני. כאילו משהו פה לא בסדר. ממתי אני זו אני? כל העניין של הקיום וראייה פתאום נראה לי אבסורדי. אני פשוט לא מצליחה לקבל את הנחת הייסוד של אני קיימת. רע לי, וזה אומר שנאי קיימת, אבל אני בעצם לא. בגלל שאני בקושי מאמינה בקיום שלי עצמי, איך אתם מצפים שאני אאמין בקיום שלכם?

ובכל הנוגע למוות וגן עדן, אני ממש רוצה להאמין בגן עדן. ובחיים אחרי המוות.

ממש רוצה. אבל זה לא מסתדר לי בראש.

בגן עדן הכל אמור להיות טוב ואתה אמור להיות מאושר כל הזמן, ולהיות עם האנשים שאתה אוהב.

אבל אם אתה מאושר כל הזמן סימן שאתה לא באמת חי, ואתה לא עושה שום דבר בעצם, כי אם תדבר עם האנשים שאתה אוהב, על מה תדברו ? ואם תדברו מתישהו תריבו. ואז אתם כבר לא מאושרים וזה שוב סתם חיים. ואם לא, אז אתם בעצם זומבים על כפתור אורגזמה.  אתם מאושרים ומסופקים ולא עושים כלום, לא חושבים כלום, לא מחדשים כלום. איך זה גן עדן ? אין חיים בלי סבל. אני פשוט לא מצליחה להבין את גן העדן.

ואני לא מצליחה להבין כלום.

ואני ממש רוצה להאמין בה, או בו, או בוואטאבר, באלוהים, אבל גם בזה יש לי בעיות. כי החיים יותר מסתם לא הוגנים.

מילא לתקוע אותי אוטיסטית, למה לא לעשות אותי מאלו הסופר דופר חכמים, או אלו שלא מתפקדים בכלל ולא מבינים שהחיים שלהם חרא, או שניהם. אז מילא לתקוע אותי אוטיסטית בתפקוד גבוה בלי שום כישרון יוצא דופן, אבל למה לתקוע לי עוד כמה הפרעות חרדה על הדרך ודיכאון שבא והולך ?

ומילא לתקוע אותי אוטיסטית בתפקוד גבוה בלי שום כישרון יוצא דופן, עם כמה הפרעות חרדה ודיכאון שבא והולך, אבל למה בישראל ?

זו לא המדינה הכי טובה לגסוס בה.

אני מרגישה כאילו אני החומצת קיבה שלי החלה לעכל את כל הגוף.

וכיוון שאני מתקשה לקבל את הרעיון הבסיסי של נשמה, אני לא בטוחה אם היא מעכלת גם אותו.

אני לא ממש אוהבת שנוגעים בי, מחבקים, מראים חיבה, ומצד שני אני נורא רוצה דבר כזה.

חרא. אמרתי יותר מדי בפוסט אחד. עכשיו על מה אני אכתוב בפוסטים אחרים ?

שדפוקה לגמרי ועם מחסום כתיבה ועכשיו באמת אין לה על מה לדבר יותר בלי לחזור על עצמה. מי מנחש על שם מי קראו לסם ג'וניור ג'וניור ?

הא. ולמקרה שתלבטו. גם 3> בתור תגובה תעודד אותי, בתנאי שבאמת קראתם.