נגד מטוסים.

כשהם מאיימים אני מרגישה את זה מאחורי העיניים ובאף, כמו התחושה לפני דמעות. ולא, אני לא מסוגלת לשים אצבע ולקרוא לתחושה הזו בשם. אבל למזלי, יש לי אבחון שפוטר ממני את הצורך לזהות רגשות.

מה שאני כן יודעת, זה שכשהם מאיימים, אני חושבת על דרכים לנקום, וכל הדרכים האלו כוללות פגיעה עצמים ושהם יאימו את עצמם כי זה אשמתם.

וזו דרך מחשבה מעוותת, יותר מזה- זו דרך מחשבה נואשת. ואני נואשת. אלוהים יודע כמה אני נואשת.

זה כמו עם הפעם ההיא אצל י'- עם הקיר, זה כי אני יודעת שאני לא יכולה לפגוע בו. 

ואמממ... זה הגיוני בכלל ?

המחשבות שלי לא צלולות.

פעמיים כי טוב ?