לאחרונה התעוררתי מחלום ארוך, משינה עמוקה כל כך שלא שמתי לב שאני חולמת. לא הבנתי כמו שקועה הייתי עד שלא יצאתי משם. י' אמר לי, בפעם האחרונה שנפגשנו, שבמשך זמן מה הייתי צל של עצמי ושאני מתחילה לחזור.
אני חושבת שהוא טעה. הייתי רק צל. הייתי חלום והייתי עשן ולא היה עצמי שאפשר להשוות אותי אליו. אבל אני ערה עכשיו, ערה יותר ממה שהייתי בשנים האחרונות.
אני לא חושבת שבאמת הפנמתי את מלוא העוצמה של הדיכאון שהייתי שרויה בו במשך השנתיים האחרונות. אני לא חושבת שהבנתי שזה לא היה רק לתקופות, כי היו תקופות קשות יותר וקשות פחות, אלא כל העובדה שהתנתקתי מהעולם באופן טוטאלי. הדיכאון השבית אותי לחלוטין ושיתק אותי במידה ש... אני לא מאמינה שזה קרה כל כך חזק ואפילו לא ראיתי כמה זה עמוק וקשה. והסביבה לא קלטה את מלוא העוצמה, או שדחיתי אותה יותר מדי מכדי לקבל עזרה.
למעשה, לראשונה בחיי אני חושבת שאני מוכנה לקבל עזרה. עזרה אמיתית. ולהודות שקשה לי, ושאני צריכה מסגרת תומכת. ובחיים לא חשבתי שצה"ל יהיה המסגרת הזו. מה שיחזיר אותי חזרה לעולם.
מאז שנשרתי מבית הספר זה היה שגרה של הרס עצמי ושנאה עצמית ומחשבות ויצירתיות ובלוג וכאב בלתי נסבל, הייתי ערה בלילות וישנתי רק כשהשחר עלה שוב, התחננתי לרחמים ואהבה מזרים, רציתי למצוא מקום שיוכל להכיל אותי, שיקבל אותי כמו שהעצב והריקבון שהרגשתי הכילו אותי. מקום שלא ישפוט אותי ולא יכעס ויקבל ויטפח ויגרום לפצעים להגליד, אבל אני שפטתי אותי יותר מהכל. הייתי הכלא של עצמי. המעטתי בערכי במידה מסחררת, כמה מעט הייתי שווה בעיני עצמי. כל כך הרבה פוטנציאל ובלי שום יכולת לממש.
אז הקורס היה קשה והסטרס הרג אותי, אבל כל יום לעולם לא נגמר והייתי עולה למיטה מותשת וקמה מוקדם, וגם בסופי שבוע בקושי ישנתי. התגעגעתי לשינה שהייתה מוכרת לי מהדיכאון, שינה עמוקה ומלאת סיוטים בה אני זוכרת כל פרט, שינה שממנה קמים רק יותר מותשים. והקורס היה קשה וגרם לי לישון הרבה פחות. אבל הרגשתי הרבה יותר טוב, שמחתי לוותר על כל שעת שינה נוספת למען עוד עשיה. למען עוד רגע. למען אהבה קטנה שהצלחתי לטפח.
הרגשתי שאני מוצאת את מקומי, בין חבורה של עשרה -ילדים, נערים, גברים, חיילים- מוזרים יותר ופחות ממני, מביכים, כואבים, מציקים, בלתי נסבלים, טיפשים, חופרים ומרגיזים שעל הסקאלה שלי. שאני שוות ערך, ואם יורשה לי להיות אנוכית ויהירה- אפילו שווה יותר.
אני חושבת שאני ערה, ושאני לא צל. אני לא זוכרת מתי התחיל המבוך הזה אבל אני חושבת שעכשיו יצאתי על האור, או שאני בדרך לשם. שהסיכה שתתנוסס על המדים הורווחה ביושר, שיש לי מקום בתור אזרחית, שאני לא נטל, שאני משהו יותר.
אני עדיין חרדתית ואני עדיין לא בריאה ואני עדיין מבועתת ורק רוצה לברוח ולזחול ולהתחבא מן העולם, אבל אני גם מרגישה שקיבלתי כוחות חדשים להתמודד, ועלי לשמור אותן בתקופה הזו של החופש. כי חופש עושה את זה. בהרצאה בקורס גם דיברו על כך שחופש הוא מפחיד, בלי גבולות אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, בלי מסגרת שבתוכה תוכל לפרוח, בלי חומה שתגן עלייך. אני עדיין קצת אנרכיסטית בנפשי, אבל למדתי לאהוב את הגבולות ואת המסגרת שמאפשרות לי להאחז במשהו ולמשוך את עצמי מעל המים.
זה ישראבלוג פה, אז אני בטוחה שאני לא היחידה ששקועה מעל הראש בדיכאון שהיא לא מסוגלת לראות את כולו, שנמצאת בתוך בטן של לווויתן ענקי ומאיים, שהתחילה את הרומן שלה בלהראות צלקות ופצעים למי שהסכים לבוא לנחם, אז אם נשארתם עד פה- תנסו להחזיק מעמד. גם לילה של שנתיים מסתיים בהבטחה לזריחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.