אני חושבת שהאושר הוא בבורות מוחלטת וחוסר ידיעה, כשאת עסוקה מכדי לחשוב או לנשום. ואני לא מצליחה להישאר ככה תמיד ואז אני נוזלת למקומות אחרים.
אולי האושר הוא באמנות, בלקרא משהו שגורם לך לרצות להתקפל לכדור לפינה, בלשיר חזק בבוקר כשכולם בעבודה ובלימודים ורק את לבדך, מלרקוד ולהתמתח, מלראות סרט טוב או סדרה טובה שגורמת לך להתנתק.
מעולם לא באמת הבנתי אמנות גרפית, ציור ופיסול וצילום. אני לא מצליחה לראות את הנשמה של הבן אדם דרכם, אני לא מצליחה להתחבר, זה לא נוגע בתוכי. גם התמונה של הילדה הקטנה באפריקה שהנשר עומד מעליה לא הצליחה לגרום לי להתפעל ולחשוב שזו אמנות. הם שקטים מדי ודוממים מדי ולא צורחים אל העולם. אולי בגלל זה אני אוהבת קעקועים, למה הם הצורה הנעלה של ציור בשבילי. כי הכאב שלהם הוא יותר מצבעים, הוא כאב של צבע שנחרט לך מתחת לעור, של מחט מהירה שמרגישה כמו סכין, שהוא משהו שאתה לא יכול למחוק לעצמך ותמיד יזכיר לך איזו בחירה.
אני חושבת שהאושר הוא נזיל, הוא נמצא שם לשניה ואתה מבחין בו רק כשהוא מתפוגג ואתה מוצא את עצמך במחשבה של לאן ממשיכים מכאן, כל פעם שאני חווה אושר קטן אני רוצה לתלות את עצמי במקום כי יעבור זמן כל כך גדול עד שאני ארגיש את זה שוב. הפעם האחרונה שהרגשתי אושר היה כשזכיתי, ואולי זו הייתה גאווה.
אולי אושר הוא שקר, כמו אהבה ואגדות ושיהיה בסדר בסוף. אני מוצאת את עצמי מתנדדת בין אמונה אבסלוטית ותלותית לבין איפה שכל השאר נמצאים בזלזול מול האלוהות והאפסיות שלהם. אבל אני יודעת שאני אפסית וכלום וכאין לעומת האינסוף ובכל זאת אני לא מצליחה למצוא את אלוהים שינחם אותי.
אז לקחתי הפסקה ואני לא יודעת מה לעשות והחלומות לא מקלים עליי, אני נוסעת ופוגשת אנשים ותוקעת סכינים בגב ונפגשת עם אובססיות ישנות ומתעמתת איתם בדרך הוליוודית.
אני מחפשת תשובות ומוצאת רק שאלות.
אתה זוכר כשהתקשרתי בוכה והתחננתי שמישהו יבוא ואתה באת? ואז כל כך רציתי להראות לך את המכות הכחולות והשריטות והכאב שהיה עלי אבל בגלל הקול הקר והמרוחק שלי חשבת שאני צוחקת? שלא הסכמת לראות? ואז שבוע לאחר מכן כבר לא ראית אותם. אבל מצאת בי משהו והצמדת אותי לקיר.
אתה כבר לא מוצא בי כלום ובגלל זה הייתי חייבת הפסקה. אני ריקה. אתה יכול לגעת בי אבל זה רק פיזי ואתה כבר לא נותן לי לדבר על השטויות שמלהיבות אותי או על כמה שקשה לי. אני כבר לא מלאת קסם, אבל זה החזיק אצלך הרבה יותר מהשאר.
זה קצת אנוכי אבל זה כל מה שהם רואים בי, כל אלו שמכריזים על אהבתם אליי וזה עובר להם תוך שבוע-שבועיים. אני מלאת כאב ומלאת חיים ואני יצור שיחליק לך בין הידיים כל שניה. אני יותר מדי ואני פחות מדי וזה עובר מהר כמו שזה בא, הם לא יודעים איך להתמודד איתי אז הם חושבים שהם מאוהבים ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה אז אני פוגעת בהם.
אני לא יודעת איך להמשיך מכאן ואני לא חושבת שאני במצב הכי טוב כדי לשקול את זה. הייתי זקוקה לך לא מזמן, כמו אז, ואתה לא היית שם. לא טרחת לנסוע חצי שעה בשבילי ואפילו לא טרחת לדבר איתי.
שמנסה להסדיר את המחשבות שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.