נגד מטוסים.

אני עייפה ומותשת ואני רוצה להתכסות מתחת לשמיכה שלי ולתת לחום למלא אותי, כאילו הייתי עשן. אני נמוגה בין הכאב והחבלות ואני בוכה רק כשאני לבד.

כל כך רציתי לשתף אותך בכאב שלי אבל זה יצא כל כך מרוחק, הם הדביקו עלי תווית של אוטיסטית וזו התגובה היחידה שאני יכולה לעשות.

כל זה קרה למישהו אחר, לא לי. וכשאחותי מחבקת אותי בכוח ובוכה גם היא אני רק רוצה שתעזוב אותי בשקט, וכשהיא מתחננת שלא אסע אני רוצה להיכנע.

אני רוצה להרגיש בטוחה ובבית אני לא בטוחה, פולשים לפרטיות שלי ומוציאים אותי לקור כמו כלב תועה. זו לא הפעם הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה אצא החוצה אל הסופות.

ואתה שואל אם אני בטוחה ואני ממלמלת הא-הא אל תוך השפתיים שלך ומשהו לא עובד, אולי אתה מבין שאני כל כך נואשת להרגשת הנאהבת הזו, שאני רק רוצה לחוש בחום הגוף שלך אל מול רוח הפרצים, שאני רוצה יותר ממכסה מהוריי ומהגשם. אתה שואל אם אני בסדר ואני מעמידה פני אופטימית וכמעט שוכחת שכשהיו לך תלתלים סיפרתי לך באישון לילה כמה אני מבועתת מן החיים. דברים השתנו, במקום להיות זר נהיית מוכר, ולא רציתי את זה. זה לא מה שחיפשתי.

אז אני שוכבת על הספה בין שמיכת פוך ושמיכה מהודו שאחותי מסרה לי כצידה לדרך וכותבת בשקט בטאבלט, השעון מצלצל פעם אחת בקול רועם לסמן שכעת אחת עשרה וחצי. עוד חצי שעה הסיוט יגיעה לשיאו ואז יתמתן ואני אתפוס תנומות בנות רבע שעה בין צלצול של שעה לחצי שעה. כשהשעון יצלצל שתים עשרה פעם אסתום את אוזניי ואתפלל להפוך לדלעת, או לפחות לבכות כראוי. לנשום עוד פחמן דו חמצי ולבכות ולהצליח לישון לילה שלם.

זה מתיש, לעזוב את הבית ולנהל אורך חיים רגיל. ללכת לצבא ולפגוש חברים, ולא ללכת לחזרה החשובה ביותר זה חודשים. לרצות ללכת אליה ואז לנסוע אל השלג בהרים אבל יותר מכל לרצות לחזור הביתה ולבכות ולישון. אבל איפה הבית. איפה אני לא נטל.

אתה מאחל לי לילה טוב, מנשק על המצח ומבקש שאעיר אותך כשאני עוזבת. אני רוצה לעזוב ואני רוצה להישאר ולבלות איתך עוד יום חורפי.

חברים אמיתיים מתגלים במשברים, כשאתה שבור ומרוסק והם שם כדי לחבר אותך ברצועות עור ודבק חם וסיכות מהדק. ולפעמים זה רק אחרי המשבר שאתה מבין מה היה חסר כל הזמן.

חיצוניים לא מבינים את זה, ג"א אמרה שהיא לא חושבת שיש לה חברות שהיו לוקחות אותה אם המצב היה רע, אם המטפורות היו למציאות. ואמרתי לה שאני הייתי מלינה אותה אצלי, כי בשביל זה יש חברים והיא פשוט לא הסכימה עם התפישת עולם שלי.

היא חושבת שחברים זה לשעשוע ובידור ולשרוף את הזמן שנותר לנו בימים חסרי המשמעות האלו ומשפחה זה בשביל משברים.

אבל משפחה לא בוחרים, גנטיקה אי אפשר לשנות, דם מדמי לא אומר דבר אם לא הרווחת את הכבוד שלך.

אני קמה בבוקר אחרי לילה טרוף ואורזת את הדברים, לובשת סוודר ירוק שאמא רצתה לתת לחסרת בית.

שותה קפה, מתלבשת וכותבת, רואה את השעה ומתקתקת על הדלת, אומרת תודה ובוקר טוב ועוזבת.

עריכה:

יש סיבה שזה חלק מספר אחד. חלק שתיים אני עוד חווה ברגעים אלו- אזהרת ספויילר,  זה כמה שעות באואו בשלג.