נגד מטוסים.

מרגע שהצטרפתי הרגשתי כאילו שאני מגיעה לקבוצת התקשורת הדוחה ביותר בעולם. הרגשתי מגעיל. אני עדיין מרגישה מגעיל. לא חשבתי שאני צריכה קבוצת תקשורת.

התחלתי לשים לב להתנהגויות בלתי נסבלות שהייתי עושה כי ראיתי אותן אצל אחרים ולמדתי שזה חלק מהסטיגמה שתקעו לי על הראש. הפסקתי אותי. זה היה פשוןט, יחסית. אני לא יכולה לתהנער מהתחושה שאני משמעותית יותר טובה מהם.

אבל אני לא רוצה קבוצת תמיכה, אני לא רוצה את הסטיגמה ואני לא רוצה שיעשו עלינו כתבה. אני רוצה לצאת משם, בריצה, לברוח, ואין לי ברירה בכלל.

יש לי שבועים וחצי וברירה מזוייפת, כי המצב נשאר יחסית זהה. זה צה"ל או שתמצאי לעצמך שיכון אחר. ימין קיצוני, ריקנות מתונה.

אני משתדלת לפעול לפי כל הכללים, הנימוס, השתיקות, ההקשבות, הטיזינג, הלחכות ככה וככה זמן ולהתחיל פחות שיחות ואני מרגישה עצורה וכלואה. כללים חברתיים זה מתיש, זה שוחק. לא לומר מה אני חושבת כל הזמן. 

אני רוצה לשחק פגיעה במטרה ושאתם תהיו המטרות ואני אגיד את הדבר שיגרום לכם להתקפל בצד ולבכות ולהתרסק לרסיסים. אני רוצה תשומת לב וערימות ממנה ואני רוצה לשיר בקולי קולות ברחוב.

אני יותר מדי מנסה להתשלב לאחרונה, אני עד כדי כך רוצה להיות פופולארית ואהובה כי זה משהו שחסר לי. אני זונת צומי וחולת שליטה שלא מקבלת מספיק כוח. אני כלבה מרושעת.

ואני כלבה מרושעת נחמדה, שיודעת שהיא יותר טובה מכם ולכן היא לוקחת אתכם כפרוייקט אישי. כי אני יצור מעוות שכזה.

זה מלא תסביכים על תסביכים כשהכל בעצם מאוד מאוד פשוט ואני עומדת עירומה מלבד דם קרוש שמכסה אותי מול כמה מכם. איך אתם לא רואים, איך אתם לא קוראים את הסאבטקסט כשחלקם שקופים כמו זגוגית דקה וישרה.

רודפת תהילה מתחבאת בפינות, אפילו לצרוח כמו שצריך אני לא מסוגלת, בטח שלא להקליט. 

אולי כדאי לחזור לאנונינמיות, להתחיל מחדש.