נגד מטוסים.

והייתי שרה לכם את כל מה שעובר עלי הייתי נשמעת מטופשת.

אי אפשר בכלל להסביר כמה אני רוצה שמישהו יקלף את הצבע ויראה מעבר לפלסטיק.

לא השתניתי הרבה, לא בבסיס. אני עדיין בת תשע שכותבת כן עם ק' ומחכה לשבת בבוקר לראות פאוור ריינג'רס, אני עדיין אותה הילדה שגוררים אותה בפיג'מה לבית הספר שמעלה הרחוב.

אני עדיין אותה אחת.

לא השתיניתי הרבה בבסיס. אני עדיין ילדה קטנה שמפחדת ממבוגרים, בעיקר מגברים. אז אולי יש לי קצת דאדי אישיוז.

אז בואו נפתח את זה, אם זה כבר כאן:

אבא שלי, שאמור היה להגן עלי, הכה אותי לא פעם, השאיר אותי לילה מחוץ לבית בגשם וגרר אותי מהרגליים במורד המדרגות. אותו אחד שבא לכל טיול של הבית ספר בתור הורה מלווה, רק כדי לשמור שאני לא אשתולל.  ואותו אחד שאני לא יכולה להביס גם כשהוא סובל מפריצת דיסק.

אבא שלי גם מספר בדיחות גרועות, רואה סדרות בשרשראות ומכין פנקייק בשבת בבוקר.

אז כן. יש לי קצת דאדי אישיוז.

ועכשיו נעבור לאמא ?

או לאחותי ?

לא. אני לא רוצה לחשוב על זה.

אני לא יכולה לחשוב על זה.

יש לי פמילי אישיוז. בסדר ? יש לי סויסיידאל אישיוז. יש לי אישיוז.  אני טראבלמייקר. אני משתמשת במילים מושאלות כי קשה לי לדבר.

מה אני מנסה להגיד בכלל ? מה רציתי לכתוב ? אני רוצה לקפוץ מגשר הקריה על אחת המכוניות.

אני גם לא באמת אוהבת מוזיקה, אני רק אוהבת לשיר.