ילד שבור שלי, זוכר את השמלה הלבנה בגשם? אני לא זוכרת איך זה קרה כשהצמדת אותי לקיר ודגי הקוי בבריכת הנוי קיפצו. ואתה יורד למטה ואני עוצרת אותך, צוחקים ואני דורשת לחזור פנימה ולרקוד- כי לא רקדתי כל כך הרבה זמן והוודקה עשתה את העבודה שלה.
ואז זה מתחלף ואנחנו קרובים בצורה אחרת. אתה מספר לי על הבעיות והקשיים שלך ואני עוזרת לך עם הבנות ואתה עוזר לי להתמזמז עם ע"א בפומביות נטולת בושה ומלאת מחיאות כפיים ורום. אנחנו יושבים על שפת הים בתל אביב ואני מספרת לך על המכות מההורים, ואתה מספר לי על החבר של אמא שלך שהכה אותך בחגורה כשהיית משאיר כלים מלוכלכים. אני מספרת על זה שאין כסף בבית ואתה מספר שאתה המפרנס העיקרי- רק חייל, אבל גם מלצר ועובד קבלן וחשפן, כי לוקחים מה שיש.
והנה בחורה חדשה באה והיא בול הטיפוס שלך, אז אני נשארת מאחור. עושה סצנת קנאה ואתה מעמיד פנים שזה בסדר- ואז כמה ימים אחר כך אומר על כמה שנמאס לך ממני והתלונות שלי. וזה הכל. אתה לא מצטער על כלום, ואני לא סולחת. הנה איבדת אותי, אנחנו רק בשלום בית, לא בשלום.
יש לך חברה חדשה ואתם קצת יותר מחודש ביחד, שזה אומר שכבר חודשיים אנחנו לא מדברים. אתה עושה איתה את כל הטעויות האפשריות- אלו שהזהרתי אותך מפניהן- וזה בכל זאת עובד. לכו תבינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.