נגד מטוסים.

עם כל הקלישאות, זה לגמרי שינה אותי. המפגש עם האמריקאים, הטיולים, הר הרצל, החדרים, השיחות אל תוך הלילה, השירים.

כבר בלילה הראשון עמדנו ועשינו מעגל משאפ, האמריקאים שרו שירים קלאסים באנגלית ואנחנו שרנו עליהם משהו באותה המנגינה בעברית. 

היציאה בתל אביב, המשפטי פתיחה העלובים "שלום מותק" עם מבטא אמריקאי. הדיבורים על... הכל. 

על סקס ומוזיקה והוליווד ופוליטיקה ולימודים ושאיפות ומחזות זמר וצבא ותחביבים ושריקות וכנסים ומה לא. 

לראות כמה הצבא עושה הבדל. איך זה שאחת הבנות היא בת 25 והיא רופאה מוסמכת וחובבת קומיקס מושבעת ואחד הבנים נשוי כבר חצי שנה לבחורה קתולית, והם חושבים להביא ילדים. ואחת אחרת היא מפיקה בטלוויזיה. והם מה שקראתי להם 'Real Person', אדם אמיתי, מבוגר. ואני הייתי בשוק. 

שהיה זוג, שניהם נורא רוחניים ומקסימים- היא כולה מאופרת ובקטע של קריסטלים ואנרגיות. ואמא שלו היא רב.

ושמנסים לשכנע אותי לעשות 'עליה' לקולורדו, כי הבנים מקולורדו כל כך התחברו איתי- בעיקר בצפת, שם הסתובבנו ושאלתי אותם מה הם רוצים לראות והם אמרו 'אנחנו רק רוצים להיות איתך'. 

והחים משיקאגו שהם פשוט פראט-בויז קלישאתים ומתוקים, שלקח לי ללמד את הבכור חצי שעה להגיד 'את ממיסה את הלב שלי'. 

והבנות שהיו איתי בחדר בימים השונים- אחת שלומדת תיאטרון בקולג' ואחת שהולכת להיות מורה. אחת שעובדת- כי גם היא נשרה מהתיכון- ועוד אחת שרק עכשיו באמת מתחברת ליהדות שלה כי אמא שלה גיורת שהפכה לניו-אייג'ית כשההורים שלה התגרשו. 

וזה רק על קצה המזלג. אני בכלל לא יכולה לתאר איזה חוויות עברתי שם. באמת, לא מסוגלת. לא בבלוג, אולי פנים אל פנים.

שלא מאמינה שזה נגמר.