הוא מושך את רגליי על הכתפיים שלו כשהוא מתוודה על זה שהוא אוהב אותי הרבה יותר זמן ממה שאני אותו. שהוא כנוע לרגליי, מה שרק ארצה, הוא שלי.
אני מרגישה כפויית טובה כשאני לידו. אני באמת שלא ראויה- לא ראויה לכלום. לא לישון לצידו ולא לקום באמצע הלילה בזרועותיו.
הדביקות מתחילה בהתכתבויות. אני אומרת שהייתי צריכה להיות תלויה עכשיו איפשהו, הוא אומר שהוא היה צריך להיות זרוק מתחת לגשר ושהחיים לא מסתדרים ככה לפעמים.
אין גשרים מתאימים בארץ, אני עונה.
הוא אומר שהוא ראה אחד כשנסענו באוטובוס ביחד.
כשאנחנו מנמנמים ואני מעבירה את האצבעות על החזה שלו הוא אומר לי שלא ייתכן שאני חושבת שלספור את הצלעות שלו זה סקסי ואני משיבה בכך שאני רוצה ללמוד להכיר את הגוף שלו. הוא קורא לי דביקה ואני אומרת שהוא אידיוט.
הוא מלא כריזמה בלי להתאמץ בכלל, אני סתם רועשת כך שכולם שמים לב אלי. בו אתה פשוט מבחין, אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, בלי לנסות הוא פשוט גונב את המבט שלך. אומר משהו שנון וצוחק ומחייך.
המשפחה שלו מעריצה אותו. האחים שלו באמת אוהבים אותו- אחותו היא כנראה אחת החברות הטובות ביותר שלו, אחיו רואה שהוא נכנס הביתה ופשוט מחבק אותו. ההורים שתמיד מסתכלים על הבכור במבט גאה, הסבא והסבתא מלאי ההומור, הבני דודים החייכנים שמובכנים להביך אותו לחלוטין כדי לגרום לי להרגיש קצת יותר בנוח. הוא מרוצה לחלוטין מכמה אני נבוכה ליד המשפחה שלו, נהנה מהניסיונות שלי להשתלב ושהם לא ישנאו אותי.
אני מביאה לו מגנט שלי מחתונה והוא שם אותו על המראה ואומר שכל פעם שהוא יתלבש יהיה אותי כדי שאסתכל עליו במבט שיפוטי.
כשאני מנשקת את הנקודה ההיא בצוואר שלו הקול הנמוך ממילא שלו יורד עוד יותר. במקום להגיד לו שזה אחד הצלילים הנהדרים ביותר שהוא מסוגל להשמיע אני אומרת לו שזה חמוד.
אני אומרת לו שלכתוב קורות חיים גורם לי להרגיש חסרת חשיבות. שהאזרחות נוראית.
אני אומרת לו אני אוהבת אותך. בכל מקום. בכל רגע פנוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.