נגד מטוסים.

אני מאושפזת כבר שבועיים, כמה שעות אחרי הפוסט האחרון לקחתי כדורים. 

חלמתי הלילה על העיתונאי, כי הוא עדיין לא יודע, מטייל לו בג'ונגלים. חלמתי שאנחנו בעבודה והוא צחק וזה היה בדיוק כמו הצחוק האמיתית שלו. ואני מספרת לי שהייתי מאושפזת והוא כועס, זועם, והולך ממני. הוא אומר 'כי חתכת' ואני רצה אחריו להראות לו את הידיים שלי, שיראה שמעולם בכל ימיי חיי לא חתכתי. אבל זה לא משנה לו בכלל, כי אני כבר שבורה.

אני מתגעגעת לחום אנושי, לגוף במיטה לצידי. לנשיקות - על הפה, על המצח, על הלחי; בשקע הצוואר. 

אני בודדה והם לא נותנים לי לצאת. גם אין לי לאן לצאת. אני פה שבועיים ואני לא יודעת עד מתי אשאר.

הבנתי שאני צריכה להתחיל לשקר בנוגע לאיך שאני מרגישה, או שאני אשאר פה לנצח. זה רק אומר שהיא פסיכולוגית גרועה, אם אני מרגישה צורך קיומי לשקר לה. הרגשות שלי לא חשובים, הם לא לגיטימיים, אני לא חשובה.

אני רוצה סמים, בבקשה, שמישהו יבריח לי לכאן ג'וינט.