נגד מטוסים.

אני מאושפזת כבר שבועיים, כמה שעות אחרי הפוסט האחרון לקחתי כדורים. 

חלמתי הלילה על העיתונאי, כי הוא עדיין לא יודע, מטייל לו בג'ונגלים. חלמתי שאנחנו בעבודה והוא צחק וזה היה בדיוק כמו הצחוק האמיתית שלו. ואני מספרת לי שהייתי מאושפזת והוא כועס, זועם, והולך ממני. הוא אומר 'כי חתכת' ואני רצה אחריו להראות לו את הידיים שלי, שיראה שמעולם בכל ימיי חיי לא חתכתי. אבל זה לא משנה לו בכלל, כי אני כבר שבורה.

אני מתגעגעת לחום אנושי, לגוף במיטה לצידי. לנשיקות - על הפה, על המצח, על הלחי; בשקע הצוואר. 

אני בודדה והם לא נותנים לי לצאת. גם אין לי לאן לצאת. אני פה שבועיים ואני לא יודעת עד מתי אשאר.

הבנתי שאני צריכה להתחיל לשקר בנוגע לאיך שאני מרגישה, או שאני אשאר פה לנצח. זה רק אומר שהיא פסיכולוגית גרועה, אם אני מרגישה צורך קיומי לשקר לה. הרגשות שלי לא חשובים, הם לא לגיטימיים, אני לא חשובה.

אני רוצה סמים, בבקשה, שמישהו יבריח לי לכאן ג'וינט.

ריקנות, שיעמום. האמת היא שאני פשוט שורפת זמן, מחכה למשהו שיגרום לי ל... משהו. כל דבר.

כאב, אושר, אי נוחות קלה, הקלה, עניין, שעשוע.

מצד אחד, אני מרגישה כאילו כל רגע אעצום את העיניים, רק לשניה, ויחלפו שבעים שנה. ושום דבר מעניין לא קרה בהן.

הכל חלף, עבר, נזל מסביבי. שטף אותי בלי להשאיר סימן, טיפה על העור. 

מצד שני הכל נמשך יותר מדי זמן ואני בכלל לא חושבת שאגיע לעוד שבעים שנה, אני אפילו לא בטוחה על שבע השעות הבאות.

הוא מתנהג מוזר, הזמן, כאילו הוא אוהב אותי בצורה שבה גברים אהבו אותי, מעט מדי, רעיל מדי, מלא שנאה עצמית ותשוקה להרס משותף.

העיתונאי לא בדיוק היה ככה, אבל כבר עכשיו מתחילה להתפוגג ההילה הטובה שלו ואני רואה ומכירה בפגמים. לא רק בהבדלי גילאים הוא נטיות פוליטיות- אלא לדבר עמוקים יותר. מטרידים יותר.

הוא אפילו לא חסר לי.

הוא נמצא בג'ונגלים רחוקים, מנסה לא למות ממלריה ולראות את כל הטבע שרק אפשר לראות. הוא לא רצה לבחור, אז בחרתי בשבילו. 

שלא יתפשר עלי, אם יש מישהי שם והיא טובה. לא שאני יודעת עליה יותר מזה, אבל אין טעם להתפשר עלי בכל מקרה. אני אופנה חולפת.

אתמול עשיתי שלישיה נוספת ואפילו זה מתחיל לשעמם אותי. גם סקס חסר גבולות איבד מהקסם שלו. גם סמים. גם הרוק.

אני שוכבת במיטה ומדמיינת את עצמי כבולה אליה ברצועות כבדות שלא מאפשרות לי לצאת. החדר מתמלא במים ואני לא מנסה להיאבק. הרצועות הן כמו חיבוק, מחזיקות אותי עמוק ונותנות לי לטבוע אל השינה.

בשינה אין זמן.

מה הסיכוי שמכל האנשים בעולם אני אצליח לעבור תאונת אוטובוס ולצאת ללא פגע? איזה מזל מחורבן. אם אלוהים מקשיבה, אם היא קוראת את הבלוג שלי - שתדע שזה בזבוז. אולי תתני לאנשים שרוצים לחיות לחיות ולי למות בתאונת אוטובוס סתמית? פגע וברח של יותר מוויפלאש וחבורות בברכיים.

אבל אני משערת שיש לה הומור קצת נבזי, היא תתן להם למות ואותי היא תכריח לעבוד בשביל זה, כשהיא יודעת שאני שונאת עבודה קשה. 

אולי אני צריכה לעשן יותר, אולי אז הריאות יכרעו תחת העומס ושאר הגוף אחריהן. 

אל תקברו אותי באדמה, לא בבית קברות עם קברי שיש ולא בחלקה שמחוץ לגדר.

אל תקברו אותי. תתנו את הכסף שלי לארגון שחשוב שלי, שיקראו למשהו יצירתי על שמי. 

אל תקברו אותי בחיים. זה התפקיד של הזמן, כל יום הוא מוסיף עוד גרגר חול מעל ראשי. 

שרפו אותי ופזרו אותי באוויר. תנו לי להיות בכל מקום ובשום מקום, כמו שתמיד הרגשתי. רק אל תקברו אותי.

בקרוב שקיעה. אחריה תהיה זריחה. עוד שקיעה ועד זריחה. זה תמיד שקיעה וזריחה ואני נשארת כאן צופה בהן, הן לא משתנות, זה רק זיהום אוויר. זיהום אנושי.

אנחנו זיהום אנושי.