נגד מטוסים.

ילד שבור שלי, זוכר את השמלה הלבנה בגשם? אני לא זוכרת איך זה קרה כשהצמדת אותי לקיר ודגי הקוי בבריכת הנוי קיפצו. ואתה יורד למטה ואני עוצרת אותך, צוחקים ואני דורשת לחזור פנימה ולרקוד- כי לא רקדתי כל כך הרבה זמן והוודקה עשתה את העבודה שלה.

ואז זה מתחלף ואנחנו קרובים בצורה אחרת. אתה מספר לי על הבעיות והקשיים שלך ואני עוזרת לך עם הבנות ואתה עוזר לי להתמזמז עם ע"א בפומביות נטולת בושה ומלאת מחיאות כפיים ורום. אנחנו יושבים על שפת הים בתל אביב ואני מספרת לך על המכות מההורים, ואתה מספר לי על החבר של אמא שלך שהכה אותך בחגורה כשהיית משאיר כלים מלוכלכים. אני מספרת על זה שאין כסף בבית ואתה מספר שאתה המפרנס העיקרי- רק חייל, אבל גם מלצר ועובד קבלן וחשפן, כי לוקחים מה שיש.

והנה בחורה חדשה באה והיא בול הטיפוס שלך, אז אני נשארת מאחור. עושה סצנת קנאה ואתה מעמיד פנים שזה בסדר- ואז כמה ימים אחר כך אומר על כמה שנמאס לך ממני והתלונות שלי. וזה הכל. אתה לא מצטער על כלום, ואני לא סולחת. הנה איבדת אותי, אנחנו רק בשלום בית, לא בשלום.

יש לך חברה חדשה ואתם קצת יותר מחודש ביחד, שזה אומר שכבר חודשיים אנחנו לא מדברים. אתה עושה איתה את כל הטעויות האפשריות- אלו שהזהרתי אותך מפניהן- וזה בכל זאת עובד. לכו תבינו.

הם הסחת דעת נפלאה מזה שאני קורסת לחלוטין, אז בוא נעמיד את החיילים למסדר.

התותחן- בואו נדבר על התותחן. בואו נדבר על הדיכאון הקליני שלו. בואו נדבר על הכאבים שלו בחזה. בואו נדבר על זה שהכרנו בתקופה הספורטיבית שלי. שזה בא משום מקום חיבור מהיר ומיידי- ושככה מהר הצעתי לו לצאת בתקופה שבה יצאתי עם כל כך הרבה אנשים. ועל זה שהוא רצה שאהיה רק שלו ושאני לא הייתי מוכנה והוא אמר שהוא לא יחכה לי- ושהוא לא חיכה לי ושידעתי שאהיה מאושרת איתו. ושאז התנדנדתי בין אני אוהבת אותך- לאני אוהבת אותך- לאני אוהבת אותך- לאני אוהבת אותך. בכל כך הרבה דרכים שונות. ובכל פעם התזמון היה קצת לא מדהים. בואו נדבר על זה שהוא אוהב אותי, גם אם הוא לא אומר את זה במילים. בואו נדבר על זה שהוא אמר שהוא לא רוצה להיות איתי- בגלל שכשניפרד זה יכאב לו מדי לראות אותי בכנסים, כי ככה זה עם האקסית שלו. בואו נדבר על זה שלאחר הדחיה הלכתי והיינו אינטימים במכונית שלו באתר אריכולוגי. בואו נדבר על זה שהוא עדיין אחד האנשים היותר קרובים אלי. בסדר? בואו נדבר על זה.

הלוחם- זו הייתה אהבה ממבט ראשון. העיניים הירוקות האלו,  עצמות הלחיים של שחקני BBC, הגובה, השרירים, הקעקועים, הסיגריה בין השפתיים שלו- אין ספק שהוא הבחור הכי יפה שראיתי בחיי. יפה כמו ארוס, כמו אדוניס. מהמם לחלוטין. והוא התאהב בי תוך יום. לדייט הראשון הוא הביא לי את הסיכת שייטת שלו. וקבע שאנחנו נתחתן. כמו שזה בא- ככה זה הלך. שבוע עבר וגיליתי שהוא לא מעניין אותי אינטלקטואלית בכלל, אני לא יכולה לדבר איתו, יצא שישבנו בדייט ואני מילולית "מי הרשה לך לדבר? תנשק אותי." פשוט כי לא עניין אותי מה שיש לו להגיד. הרגשתי שטחית- והחברות שלי הכריחו אותי לזרוק אותו, לפני שהוא יפגע יותר- הוא כבר אמר לי שהוא אוהב אותי משום מקום. 

הסמל- הבחור שלי לעת מלחמה. אני חוזרת אלייך כי אתה אופציה קלה וזמינה, אז תפסיק לישון איתי לילה אחד וללכת ולזיין עוד ארבע בכל לילה שאחר כך, כי אני רוצה שתהיה שלי לכמה רגעים, בסדר? אתה בחור טוב, אתה בויפרינד מטריאל. אז למה אתה חייב להיות כזה שמוק על וסטוציונר? אני גם סטוציונרית, אבל אני רוצה לאלף אותך.

הילד- היית סטוץ. בסדר? מצטערת. אני לא זוכרת איך נראה החיוך שלך בכלל, או מה הגודל שלך. אתה יודע שבהיתי בתקרה וניסיתי לא לבכות? אתה יודע שאפילו לא גמרתי ? אתה מודע לכך שפצעת אותי? כן, אתה ילד מקסים ובחור טוב, אבל זה היה רק כדי למלא את החלל. רק כדי שתהיה לי עוד סיבה לשנוא את עצמי. 

זה מתקצר, כמות המילים שיש לי להגיד עליהם. אני מרגישה שטחית.

פתאום אני שומעת אביתר בנאי ומתחילה להתנשם בכבדות.

פתאום אני מרגישה את העול. עוד שיר והדמעות פורצות ללא שליטה. 

פתאום אני מתנשמת ובוכה בכבדות ומנסה לנקות ולשטוף ממני את הנשמה המלוכלכת שלי. 

פתאום אני מתפללת, מדליקה נרות שבת ומנסה שהתפילה תכיל את התחינה שלי לאלוהים- תן לי סיבה להרגיש ככה. בבקשה, שזו לא תהיה הצל שלי באה לסבב נוסף.

פתאום אני רוצה גבר לצידי או על קו הטלפון, לספר לו את ההרגשה ושהוא יאזין ויגיד מילים יפות ואני אתאהב בו נואשות. 

פתאום אני מסתובבת בין הקלה מבורכת לבין מועקה מועכת והדמעות מפסיקות כמו שהן באו ואני כבר לא בטוחה מה אני מרגישה.

פתאום אני כותבת בבלוג, כאילו שכבר שכחתי שזה צורך קיומי, כתיבה. שירה מודרנית וקצבית אל מול מילים נוגות ורכות בתבנית.

פתאום אני מאבדת את המילים בא משום מקום וזה לא עובר, ואני לא מוצאת את המקום להכניס את המילים על מלחמה ומוות ממשי.

זה היה כל כך פתאום שהמילה כבר מאבדת את המשמעות שלה.