נגד מטוסים.

אבא קיבל שיחת טלפון מבית החולים בשלוש לפנות בוקר, אמרו לו לבוא מהר. 

אמא אמרה שהוא לא הספיק, או שכמה דקות אחרי שהוא הגיע זה נגמר.

העירו אותי מאוחר יותר, ברבע לשבע במקום בשש. הוא אמר "הערתי אותך מאוחר, את לא הולכת היום לצבא. אמא שלי נפטרה הבוקר."

אני אפילו לא יודעת כמה מהר באו הדמעות. לא חשבתי שהיא תחזיק מעמד כל כך הרבה.

הוא אמר שהיא לא התאוששה מהניתוח ושהלוויה תהיה ברגע שכל המשפחה תגיע, בסביבות אחת וזה הכל.

התקשרתי למפקדת והיא שאלה אותי אם אני רוצה לא לבוא, לא דיברתי על מיוחדת ועל זה שמגיעים לי יומיים. מפקדת נוראית שכמותה.

היו לי תוכניות להיום בערב, אבל לא מתחשק לי לעשות כלום. אני רוצה ללגום אלכהול מתחת למיטה. עראק, כדי לכבד את המסורת. אפילו שאני לא סובלת עראק. 

אני לא רוצה לראות את המשפחה, אני לא רוצה לשמוע את הבכי שלהם. לא רוצה לענות על שאלות.

אני לא רוצה ללכת ללוויה הראשונה שלי. 

עם כל הקלישאות, זה לגמרי שינה אותי. המפגש עם האמריקאים, הטיולים, הר הרצל, החדרים, השיחות אל תוך הלילה, השירים.

כבר בלילה הראשון עמדנו ועשינו מעגל משאפ, האמריקאים שרו שירים קלאסים באנגלית ואנחנו שרנו עליהם משהו באותה המנגינה בעברית. 

היציאה בתל אביב, המשפטי פתיחה העלובים "שלום מותק" עם מבטא אמריקאי. הדיבורים על... הכל. 

על סקס ומוזיקה והוליווד ופוליטיקה ולימודים ושאיפות ומחזות זמר וצבא ותחביבים ושריקות וכנסים ומה לא. 

לראות כמה הצבא עושה הבדל. איך זה שאחת הבנות היא בת 25 והיא רופאה מוסמכת וחובבת קומיקס מושבעת ואחד הבנים נשוי כבר חצי שנה לבחורה קתולית, והם חושבים להביא ילדים. ואחת אחרת היא מפיקה בטלוויזיה. והם מה שקראתי להם 'Real Person', אדם אמיתי, מבוגר. ואני הייתי בשוק. 

שהיה זוג, שניהם נורא רוחניים ומקסימים- היא כולה מאופרת ובקטע של קריסטלים ואנרגיות. ואמא שלו היא רב.

ושמנסים לשכנע אותי לעשות 'עליה' לקולורדו, כי הבנים מקולורדו כל כך התחברו איתי- בעיקר בצפת, שם הסתובבנו ושאלתי אותם מה הם רוצים לראות והם אמרו 'אנחנו רק רוצים להיות איתך'. 

והחים משיקאגו שהם פשוט פראט-בויז קלישאתים ומתוקים, שלקח לי ללמד את הבכור חצי שעה להגיד 'את ממיסה את הלב שלי'. 

והבנות שהיו איתי בחדר בימים השונים- אחת שלומדת תיאטרון בקולג' ואחת שהולכת להיות מורה. אחת שעובדת- כי גם היא נשרה מהתיכון- ועוד אחת שרק עכשיו באמת מתחברת ליהדות שלה כי אמא שלה גיורת שהפכה לניו-אייג'ית כשההורים שלה התגרשו. 

וזה רק על קצה המזלג. אני בכלל לא יכולה לתאר איזה חוויות עברתי שם. באמת, לא מסוגלת. לא בבלוג, אולי פנים אל פנים.

שלא מאמינה שזה נגמר.

הוא מתקשר במפתיע אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה שום קשר איתו ואומר שהוא אצלי עוד עשרים דקות. אז אני עולה ומתקלחת ומזדרזת ומתלבשת. 

הוא מתקשר כי הוא בחוץ, אני אומרת לו שיכנס והוא מתעקש שנשב באוטו. למעשה, הוא מרים אותי ומכניס אותי לאוטו אחרי שאמרתי שאני לא זזה כי אני עם גרביים ורטוב בחוץ.

אנחנו מתחילים לדבר ואי פשוט מסבירה לו שוב ושוב על כך שאני לא חשובה, שזה לא משתפר. ואני לא רוצה איתו קשר, כי מערכות יחסים עם גברים בחיי משתבשות באופן נוראי, תמיד. והוא נוגע וקרוב ואני מרחיקה אותו שוב ושוב. 

אני מתפוררת לו בידיים חתיכה אחר חתיכה, נשברת ואומרת את כל הדברים. כשאני מחבקת אותו אני שורטת, הוא אוחז לי בשיער כאילו הוא עומד לתלוש אותו. 

הוא אומר שאני כמו האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לו, אני עונה שזה ממש מטריד. אנחנו צוחקים קצת, מתווכחים הרבה. אני לא רוצה להישאר איתך בקשר, אנחנו לא ידידים. כשנפרדנו אמרתי שאנחנו לא ידידים. שאני עושה את זה נכון. הוא אומר שאני חשובה לו.

אני סוטרת לו. פעם אחת. פעמיים. שלוש.

זה ממשיך, אני לא רוצה לעזוב אותו. עוד לא. הוא אוחז אותי קרוב ואני אומרת לו שהוא צריך להבין שזה לא הגיוני, שזה לא הגיוני שזה הכי קרוב שאני יכולה להגיע אליו. שאם ככה הוא היה עם בנות אחרות כשהיינו ביחד, לא הייתי צריכה לבטוח בו. שיש לו חברה, שהיא לא אני. 

אנחנו מדברים עוד. בסופו של דבר הוא נכנע, הוא מרים אותי חזרה לפתח הבית, אני מתעקשת שיכנס וישתה משהו חם- אני מכינה לו שוקו. אחותי נכנסת ומבקשת עזרה בלסחוב משהו ואני שולחת אותו לעזור לה.

הוא שותה את השוקו, אני מלווה אותו לדלת. אנחנו מתחבקים.

הוא שואל אם אני בטוחה שזה הפעם האחרונה שאני רוצה לשמוע ממנו. אני לא יכולה לדבר אז אני מהנהנת, כשהוא מחבק אותי זה חזק, ממש חזק, כמו פעם. הוא מצמיד אותי לדלת. 

אני אומרת לו שזה גם לא עושה לו טוב, שיראה. והוא לא מבין. אני אומרת שככה, במצב הזה, אם הכל היה כמו שהוא צריך להיות, האם הכל היה נכון הוא היה עכשיו מנשק אותי. והוא מתמהמה לכמה שניות, נאמרות עוד כמה מילים לא חשובות ואז הוא מנשק אותי, חזק. כמו פעם. ואני נצמדת אליו קרוב יותר, יש לו את הטעם של השוקו שהוא שתה לפני רגע. 

ואנחנו מתנשקים בלהט כמו פעם, אחרי יותר משנה שלא נישקתי אותו. כל מה שאני חושבת עליו שזו הפעם האחרונה שיצא לי לנשק אותו. ושהוא בוגד, בגללי. וכל כך ניסיתי שהוא לא יבגוד. ואני שואלת אותו אם הוא זוכר את הפעם הראשונה שהוא נישק אותי, שהוא ניסה לגרום לי להבין למה הוא עושה את זה ואמרתי שאני לא יודעת. ושאני עדיין לא יודעת, ושאף פעם לא היה לי אומץ לשאול אותו למה.

הוא אוחז בפנים שלי ואומר שהוא לא יודע איך להסביר את זה, עד כמה שאני חשובה לו. שאין אנשים כמוני ושאני צריכה להבטיח לו שאני לא אפגע בעצמי. ואני מנשקת אותו. ואז הוא מנשק אותי. וזה שוב, בלהט ובעוצמה וברגש של פעם אחת אחרונה ודי. 

האור נדלק בשירותים שליד הדלת.

אני מנשקת אותו ברכות, בקצרה, פעם אחת אחרונה ואומרת לך. הוא אומר תבטיחי לי. אני אומרת לך. הוא אומר, בבקשה. אני אומרת לך. הוא מסתובב. אני אומרת לילה טוב. הוא הולך.

אני נכנסת הביתה.