נגד מטוסים.

ספירלה של רשרושים והתנפצויות של שלכת אדמדמה, דשא שגדל פרא בצבע בוהק לעומת האוויר הדהוי. חרציות מכופפות, שיבולת שועל פרא מרקדת. מרצפות אבן בהירה סדוקות, נדנדה עשויה חבל מתפוררת וצמיג מלא מים תלויה מקורת אבן שהיא שריד אחרון לקיר שנשכח מסתחררת. אקליפטוס עם גזע מתקלף וחרוץ, מסמרים חלודים וענפים עירומים ושבורים מפיץ ריחות חולי.

אני עלה יבש ברוח בנוף ילדותי העקר.

נתקי כל מחוייבות לעולם החיצון. עכשיו תוכלי להיות בבית מתחת לשמיכה לנצח. שום דבר לא צריך להפריע את מנוחת העולמים שלך.

אהוב, אני לא חושבת שאפילו אתה תוכל להציל אותי עכשיו.

חשבתי שלהשתחרר מצה"ל יעזור. זה לא. 

ככה יוצא שההתדרדרות הנפשית שלי לא מאטה לרגע, התקפי חרדה מאסיבים ודיכאון שבא והולך. כשזה מתחיל בצבא מתחת לשולחן בעמדה, נמשך בחזרות כשאני מתקפלת בפינה וממלמלת עד שאחד הבנים מחבק אותי בכוח ואני מתחילה לבכות ללא שליטה ומגיע לשיא במסיבת יום הולדת של חברה, כשאני מכווצת ולא מסוגלת לדבר או לזוז ולכמה שאנשים שאכפת לקו חצי שעה להקים אותי ולהוציא אותי החוצה.

גם הסיוטים שלי מחמירים, חלמתי לא מזמן על מפלצת מיתית קלאסית, בעל קשקשים וקרניים ענקיות, שמתעתקת ממקום למקום, תמיד שני צעדים מאחוריי ודוקרת אותי שוב ושוב, עד שאני מנסה להשתמש באדם זקן כמגן אנושי. ניסיתי להעלים את הגופה שלו בים אבל אישה אחת ראתה את כל הדם על הרגליים שלי ואמרתי לה שזו כנראה הוסת שלי. המפלץ אמר שטוב ששיקרתי ושזה הסוף, ואז הוא הרים טופר ופתח לי את הבטן, ועם הידיים הגבשושיות שלו הוא קרע מתוכי חתיכות קרביים ואכל אותן בנימוס מושלם.

וצבעתי את השיער והתפרטתי מהעבודה ואני מתנדנדת בין רסיסי אושר לרסיסים בחזה, והמצב בבית שוב נעשה אלים. הקטע הוא, שלמרות שאני כבר לא מסתובבת עם הכפפות כל הזמן, אף אחד אפילו לא שם לב מה קרה לידיים שלי, או שאני פצועה. רק מי שהראיתי לו במפורש, וגם להם לא אכפת. זה לחלוטין נורמטיבי, אלימות במשפחה. לפחות במשפחה שלי, הם טורחים להמשיך להזכיר לי שזו הייתה אשמתי, הרי אני התחלתי לצעוק. אין ספק שהיא פצעה אותך כי מגיע לך, תספרי את כל האמת, את קראת לה כלבה, נכון? כמובן שהיא תנעץ בך ציפורניים. כי אלימות מילולית מילולית ופיזית זהות במהותן. וכשהמצב מתחמם זה זמן מושלם להורים לנסוע לסוף שבוע ספונטני באתונה לכבוד 25 שנים של נישואים מאושרים ושלוש בנות, ששתיים מתוכן מוכות ולשלושתן הוחדר מילדות שהן לא מקבלות ציונים מספיק טובים, לא מספיק רזות ולא מספיק נחמדות.

והמחזמר בלתי נסבל, כולן מסכימים שזו הפקה נוראית ואיומה ויש אפילו טבלת יאוש- רק עוד 20 ימים של סבל טהור בחזרות וראנים ואימונים. ואז שתי הופעות. וזה הכל. נפתרים מהסיוט. מהשירים הגרועים, מהטקסטים הנוראים, מחברי ההפקה המזעזעים. כדי להמשיך לחבב אותם כבני אדם, אני מוכרחה לסיים את הקשר המקצועי שלנו, כי זה לא עובד בשום צורה שהיא. ואני מספיק מודעת לעצמי כדי להבין שיש אנשים שיכולים לעבוד ביחד מקצועית ויש אנשים שלטובת הכלל צריכים להתרחק זה מזה. ואני וההפקה צריכים להיות בקטבים שונים ולתקשר דרך סקייפ.

אז חשבתי שלהשתחרר מצה"ל יעזור. זה לא.

זה אפילו יותר אחראיות.

אחת הסיבות שאני רוצה אופנוע כל כך, כי הסיכויים להיהרג בתאונה גבוהים באופן מגוחך, והסיכוי להימנע מתאונה כמעט בלתי אפשרי. זה והמהירות. והכוח. וההקרנה הזחוחה של יהירות וקוּליות.