נגד מטוסים.

אני סובלת מהלם קרב ואני ג'ובניקים, חזרתי לכתוב שירים ואנשים באמת מלחינים אותם, והכל כביכול בסדר מלבד זה שאין לי עתיד בצבא ושאני מכירה עכשיו מישהו שמת ושאני לא מרגישה קיימת, כאילו שהמולקולות שלי עומדות להתפזר לאקראיות בכל רגע.  ואני עושה לעצמי נזקי צוואר עם הטלפון. וששופינג ת'רפי כבר לא עוזר. 

וששכחתי איך להיות רווקה מאושרת. אני רק רוצה מישהו, גם אם זה רק ללילה, שיחבק אותי ושישן איתי כשזה חם מדי מכדי לישון ביחד, שישאיר אותי חסרת נשימה. 

תוציאו אותי לבלות, בבקשה ?

"אז אני יכולה לרבוץ בבית ולאכול גלידה, אני יכולה לנסוע לש' ולעשות שטויות ואני יכולה לנסוע לב' ולעשות 'שטויות'. מה לעשות?" 

ואז נשעתי לש' ועשינו 'שטויות'. והיו אזיקים. ואני צוחקת על זה מלא, גם איתו, ושום דבר לא השתנה.

I'm no good for no one.

אני צריכה עוד. 

אני מרוסקת, שבורה, מוצפת זכרונות.

ואני לא מרשה לעצמי לשקוע, אני אסע ואהיה מדהימה ואתלהב מהחיים.

כי היא אפילו לא נתנה לי התראה שהיא הולכת להעלות אותו באוב, שהיא הולכת לגרום לי להתחיל להשוות, לחזור שוב לכל החרטות.

כי זה רע, זה קשה, כי זה הדברים שאני הכי מתביישת בהם והיא בין הבודדים שיודעים על זה והיא בחרה באינטרסים שלה על חשבון התחשבות בי.

אז אני על הקצה. אני לבד על הקצה. בין זכרונות טובים שמטביעים אותי בגעגועים לבין בושה עצומה שהורגת אותי ושורטת.

בקטע החיובי, אני אוכלת אנשים.