נגד מטוסים.

טוב, אז יוני כבר נגמר, והלחץ עולה.

הברזתי אתמול מהשלמה של הרפואי בצה"ל, וזה רק בגלל שהאידיוטים לא ענו לשיחות שלי בבקשה לדחות. התיקים של האבחונים שלי עוד לא יצאו מהארכיון, ולוקח להם זמן, ולא בא לי להטרטר שוב ושוב לתל השומר.

הטור שלי כמעט מושלם, מלבד עניין הצילומים הבעייתי. אני לא פוטוגנית, אני לא מצטלמת יפה, ורוב ה'צלמים' לא אוהבים לעבוד איתי כי א. אני נרקיסיסטית. ב. אני מחשיבה צילום על הגבול של אומנות.

כל בת 12 עם מצלמה חושבת שהיא אמנית, וזה לא מקובל עלי, כי ההגדרה שלי לאמנות היא די ברורה. יש הבדל כל כך דק בין יצירת מופת לערימת זבל, הבדל כה דק וכה פשוט וכה מורכב: כשאתה יוצר אומנות אתה מכניס בה משהו מתוכך. איזו פיסה של נשמה, של האישיות שלך, שכל אחד שמתסכל יוכל לזהות. כן, זה אתה, זה לא יכול להיות אף אחד אחר, זה משהו שלך, בלתי ניתן לחיקוי.

תמונות שמים, או נוף, או נעליים, לא מראות לי יחודייות, לא מראות לי את הנשמה של הצלם. נתקלתי בצילומים שריגשו אותי, העציבו אותי, או גרמו לי לתחושת חמימות פנימית, וראיתי צילומים שלא היה אפשר לטעות מי צילם אותם, אבל לרוב הצילומים אין את האיכות הזו.

לכן רוב הצלמים לא אוהבים לעבוד איתי. אני גם נהיית נבוכה מאוד בקלות. והתמונות האלו צריכות לסמל המון, הן צריכות לסמל את איך שאני רוצה להחצין את עצמי, את גודל האירוע של יום הולדת 17 בשבילי.

כן, אני לא מקורית, ואני אובדנית, אבל יום הולדת בשבילי היא המשמעות העתיקה של ספירת השנים: כל הכבוד, עברת עוד שנה. בהצלחה בלשרוד עוד אחת. זה היה הישג, כמו לצוד נמר או לגלות את האש, שני דברים, שאגב, יכלו גם כן להרוג אותך.

אני מנסה ללמוד לשיר במדויק את Never Forget של גרטה ויונסי מהאירוויזיון השנה, הצבעתי להם, אבל זה שיר ממש קשה לדייק בו. בעיקר כי אני שרה יותר נמוך מגרטה. בנוסף, אני עוד עובדת על השיר שלי ושל דני, שמתקדם נהדר, והרוב בזכותו. אם תקשיבו ליצירה שלו בפסנתר  אתם תבינו על מה דיברתי. את היצירה הזו אף אחד אחר בעולם לא יכל לכתוב, אפשר לזהות בה משהו ממנו, משהו מובהק. אולי איך שהמנגינה כל כך ציורית ועלילתית, שמתאימו לאופי שלו, או אולי זה הפרטים הקטנים. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל המילים פשוט נפלטו כששמעתי את המנגינה. הוא באמת מעורר השראה. חבל שאני רואה אותו לעיתים כה רחוקות.

אז אני לומדת בכללי, די הרבה דואטים, כי פתאום יש אנשים שרוצים לשיר איתי. יוני, ושיוונוס, וכל מיני. שזה די מרגש אותי. כי אחרי שהאגו שלי ירד והפנמתי שאני לא שרה הכי טוב שבעולם, ולמדתי לסתום את הפה קצת יותר, פתאום באים אנשים וממש מבקשים שאני אשיר להם. כן, אני עדיין מאוד חופרת, ושרה בכל הזדמנות, אבל זה התמעט מפעם.

הלוואי שידעתי איך לשים פה שיר מיוטיוב, כי הייתי שמה לכם כמה שירים שמסמלים את השבוע שעבר עלי.

עד כאן,

נ"ב: זו תקופה ממש טובה. פתאום אני יודעת שלחלק מהקוראים כאן באמת אכפת, וזה עושה לי טוב.

אז אני ודני עוד עובדים על השיר. המנגינה שהוא כתב מדהימה, היא כל כך עלילתית ודרמטית, שאפשר להרגיש איך הוא מספר סיפור גם בלי מילים, המילים פשוט צצות לבד. אני עוד עובדת על הבתים, כי המילים עוד לא גמורות. והוא מצידו מנסה להתאים קצת את המנגינה, כי יש בה כמה קטעים מקוטעים. וגם להתאים אותה לקול שלי, שבשיר הזה לא מצליח להיות עוצמתית. באמת יש בינינו חיבור מוזיקלי מדהים, ונורא כיף לי לעבוד איתו.

בנוסף לזה הכנתי לבוס את המסמך שהוא ביקש, למרות שאמרתי לו שאני אתעכב עם התמונות ושצריך לבקש מא"ו אישור להשתמש בתמונה שלו. אבל ס"כ, יצא לא רע. ובנוגע לתמונות זה באמת בעייתי, כי אני צריכה לצלם גם תמונות לכתבה בשביל הטור שלי. וי"ב אמרה שיש בעיות עם זמן בשבילה. ואבא שלי מצלם נוראי. אז אם יש צלמים נחמדים בישראבלוג שרוצים לעשות איתי מיני הפקה, לא בדיוק אופנה, אבל משהו בסגנון... טוב... ><

ס"כ, התקופה הזו הולכת טוב. אני מצליחה להתמודד עם עצמי. אני עוד שונאת את עצמי על הקטע של הבית ספר, אבל אני מתמודדת, ומבקשת מאנשים שלא ידברו איתי על לימודים כי זה עושה לי רע. אני מעמישה על עצמי הרבה, אבל בלחץ הזה אני דווקא מצליחה לעמוד.

גם חזרתי לכתוב, טוב, בערך.  אבל זה מרגיז, זה כמו האפקט של סרט אימה ביתי, כולם צוחקים במקום לפחד רק כי הם מכירים את האנששים. ולכן כשאני כותבת משהו על הקהילה שלי, במקום להחמיא לי איך שאני בונה את המתח טוב, הם מתפוצצים מצחוק. שנה שעברה במחנה כל כך התגאיתי שאף אחד לא צחק מסרט האימה שלי, חלק אפילו נראו קצת לחוצים. זה היה חתיכת הישג, בהתחשב שזה היה סרט אימ ה עם אנשים שהם מכירים ובאורך שלוש דקות וארבעים שניות, וכלל סצנה של בחורה מתגלגלת במדרון ובועטת במוכנת שתיה, ושהוא היה אילם, בערך.

אני מודה, אני קצת בוהמית, אני מעריצה אומנות וסגנון חיים חופשי, ומצד שני אני כלבה קפיטליסטית שמוכנה לדרוס כל אחד כדי להגיע לפסגה. ואני יודעת להפעיל מניפולציות רגשיות. אבל אתם יודעים, לכל אחד יש טראומת ילדות שהפכה אותו למי שהוא.

בשנים האחרונות התחלתי ךתכנן בהדיקות יתרה את ימי ההולדת שלי, לעולם לא תוכלו לעשות לי מסיבת הפתעה, כי אני מתכננת חודשיים מראש. כן, זה בטח קשור לכך שמעולם לא עשו לי מסיבת הפתעה, גם לא כשהייתי קטנה, ולא כשגדלתי, ושבקושי באו. לא הייתי הכי פופולארית. ואני כן מכורה לתשומת לב. זה עושה לי טוב, להיות במרכז העניינים, לדעת שלמישהו אכפת. שמעריצים אותי.

בכללי, אני חושבת שבשנתיים האחרונות ממש השתניתי, באופן קיצוני. אני יודעת שזה בעיקר קשור לעובדה שפרשתי מבית ספר וחזרתי אליו, אבל אני בטוחה שזו הגרסא הכי טובה של אני שקיימת. אני מקווה שנ"מ גרסא 17 תהיה יותר מוצלחת מנ"מ גרסא 15.5 או 16. או 16.9, בכללי, אני תמיד שואף להגיע לגרסא טובה יותר, חכמה יותר, בוגרת יותר, לחוצה פחות, מבינה יותר, מוכשרת יותר. אבל זה בסדר, כי אני בגיל ההתבגרות. ההורמונים שלי עוברים לצד הרגשי במקום לאקנה, וזה גם טוב בדרכו שלו, כי יש אנשים שממש בוכים לי על זה, ואני מבינה, באמת שאני מבינה. זה לא שקיבלתי גנים טובים, אבל משום מה הפנים שלי יחסית חלקות. אבל גם התחלתי להיות אובססיבית למראה שלי בשנה האחורנה.

זה כנראה החיסרון הגדול של גרסאות 16 עד 16.9, שנורא אכפת להן פתאום ממראה, אופנה, איפור, אחוזי שומן. נהייתי קצת שטחית, ופתאום נורא אכפת לי.  פעם לא הייתי מתאפרת, והיום אני מרגישה חשופה בלי איפור. זו סוג של מסכה, זו סוג של הגנה. גם לי יש קול קטן בראש שאומר כמה שאני שמנה, משהו שהוא ממש חדש, כי פעם לא היה אכפת לי. אבל כשראיתי איך הועלם מסתכל עליי שונה אם אני נראית טוב... או אם אני לא נראית טוב...

כן, אני רוצה להיראות כמו כולם. אני רוצה להיראות טוב. ואני רוצה לא לבלוט, לפחות לא לבלוט בצורה שלילית.

כמובן שאני נכנסת לחרדות גם אם אני לא בולטת...

טוב. אני חושבת שהלכתי יותר מדי סחור סחור, ועדיין לא מצאתי את השוט שלי, ואני עדיין צריכה להרכיב את הקוספליי.

עד כאן,

אחרי כמעט שנה שלא ראיתי את דניבוי, הוא בא אלי, בהתרעה של רגע. וכמובן שנורא התרגשתי.

אני ודניבוי מדברים המון בסקייפ, על כל מני שטויות, אבל אחד הנושאים העיקריים זה מוזיקה. כל מי שמכיר אותי יודע שנאי לא מוכשרת מוזיקלית- יש לי שמיעה לא רעה, אני שרה גם כן די טוב, אבל לנגן ? פפפ! אני ונגינה לא הולכים משהו.

לעומתי, דניבוי לא שר משהו, אבל הוא מנגן מדהים, בפסנתר וחלילית, וביני לבין דניבוי יש זרימה מוזיקלית ממש טובה.

וכייוון שאין לי לא פסתר, ולא חלילית, הורדתי לטאבלט אפליקציה של פסנתר. לא נשמע בדיוק כמו פסנתר, אבל טוב מספיק.

אז הוא הגיע, ואחרי שהספקתי להתלהב מכמה שהוא גדל ופטפנו קצת, עברנו ישר לסיבה שבגללה רצינו להיפגש- לעבוד על מוזיקה מחוץ לסקייפ.

אז הוא לימד אותי קצת תווים, וכמה שיעורים מקוצרים בתאוריית המוזיקה, הסכמנו שהטאבלט מקולל יהיה, כי הוא מרגיז. למדתי לנגן את פפארצי של ליידי גאגא על פסנתר ונורא התלהבתי מכך.

בנוגע ללשיר את זה- ניגנו את זה בלה במול מז'ור (לא שזה אומר לי הרבה, חוזרת על מילותיו של דניבוי היקר שלי), ומסתבר שזה לא הסולם האידיאלי בשבילי. אז הוא העביר את זה לדו, ובדו אני מצליחה לשיר את זה נפלא.

חוץ מזה, עכשיו על הטאבלט, הוא הקליט שמה יצירה לפסנתר שהוא כתב, היא קצרה, בערך 30 שניות, אבל היא ממש מקסימה, ואנחנו מתכננים לכתוב לה מילים. כשזה יקרה, ננסה להקליט את זה.

 אני לא מאלו שמכריזים שמוזיקה היא חיים, אבל מוזיקה בהחלט מהווה חלק חשוב בחיים שלי. אני אוהבת אותה, אוהבת בלהט, אוהבת ברגש, ואני אפסיק לצטט מהשחף, עד כמה שאני אוהבת את צ'כוב.

אני אוהבת לשיר, ואני אוהבת לדבר, וזה מרגיז את כל הסובבים שלי. אני גם לא מקובעת על סגנון אחד. אם ישאלו אותי, אני אגדיר את עצמי כמטאליסטית, אבל האמת שזה פוזה בדיוק כמ כל פוזה אחרת. אנשים כמובן מזלזלים בזה, כי אני לא מתלבשת כמו 'מטאליסטית', אבל אני לא חושבת שמוזיקה ולבוש הם דברים שצריכים להיות תלויים זה בזה. האמת שאני שומעת גם פופ (בעיקר אלקטרופופ), ישראלי, פולק, קלאסי, קאנטרי, רוק, קור, בלוז וכל מני סגנונות אחרים. זה נורא תלוי במצב רוח.

כרגע אני מאזינה להארד רוק, אתמול האזנתי כל היום לבילויים, שהם ישראלי (ואולי גם קצת פולק) ומי יודע למה אאזין עוד חצי שעה ?

ואני חושבת שבכל מיש אוהב מוזיקה יש חלק קטן בו שרוצה ליצור מוזיקה, לתרום להוויה. וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עם דניבוי, להכניס משהו ממני לחוויה הזו.  להפסיק להיות צופה, והלתחיל להשתתף.

עד כאן, כי אני חייבת לצלם תמונות בשביל הבוס.

נ.ב: שבוע שני בפעילים! אני בשוק.