נגד מטוסים.

בשבוע מאז היומולדת שלי קרה:

לצאת עם חברות לשופינג בו אחת גנבה מלא מלא דברים, להתחיל עם בחור במשפט הבא: "רוצה שאתפור לך את הדרגות?", להיות בחזרה, לבכות במדור, לארגן מסיבה פצציתית, במהלך המסיבה לגלות שנכנסנו קרקעית לעזה, לשבור במסיבת יום ההולדת שלי את הבוהן ולקבל מלאנתאלפים גימלים על זה ויכולת תנועה מוגבלת והמון תסכול על זה אני לא במדור וגם המון הקלה כי הלחץ עושה לי רע.

אם בחור טורח לסמס לי בבוקר אחרי שמירה כשהייתה פעילות, זה אומר שהוא בקטע, נכון ?

גאוותנות ושפלות רוח, אלטרואיזם ואגואיזם, לקיחה ונתינה, רצון או כפיה.

והכל בשם האידיאולוגיה.

למעשה, אני לא מוצאת שום דבר שגורם לי הנאה, אבל היא כל מה שמעניין אותי לכן אני מגדירה את עצמי כהדוניסטית. 

אני נהנתנית ואני לא מרגישה כלום.

הם קוראים לזה פרדוקס.

איך זה שתמיד לפני יום הולדתי זה הזמן בו אני הכי רוצה להתאבד?

אלוהים, אלוהים, מה את עושה לי, עם כל מידותייך הטובות? חטאתי, אני חוטאת. כיפרתי, אני מכפרת.

אני צל של עצמי, אבל אני הצל על פי וויילד.

שילמתי כדי שיגזרו את מחלפות ראשי ושאהיה חדשה ותרמתי 41 סנטימטרים של שיער כדי שאגיש שעשיתי טוב.

שיער בריא, ארוך, מתולתל, נטול מחליקים וצבע.

במראה הבבואה מתאימה יותר, לא זיהיתי את עצמי במשך שנים ופתאום משהו מסתדר, כאילו להוריד שישים גרם מהראש החזיר משהו למקומו הטבעי. 

אני עדיין לא מרגישה קיימת. אני עדיין מצפה למצמץ ולהתעורר במצב אחר, במקום אחר, בשפה אחרת.

אני כביכול מנסה להתחיל להבין, אבל הגבול פשוט מסרב להיפרץ. 

אני פשוט טיפשה מדי.

מושפעת, חלשה, מותשת, חיילת, נמסה.